העימות הצבאי הישיר בין ישראל לאיראן הוא נקודת תפנית אסטרטגית במזרח התיכון ומעבר לו. המלחמה בעזה, שבמידה רבה סיפקה את הטריגר לכך, ממקדת אליה את תשומת הלב העיקרית, לפחות בטווח הזמן המיידי.

"מלאך בין שדים": סיקור חוצה גבולות על שני לוק ז"ל
טקס הדלקת המשואות של מירי "המחוננת" רגב היה עלוב ומעליב | רון קופמן

אולם, מתקפת הטילים האיראנית העבירה את העימות ביניהן, שמתנהל מזה שנים באופן עקיף, למישור הישיר. יש לכך משמעויות אסטרטגיות שמחייבות את שתי המדינות, את האמריקאים, ושורה של שחקנים באזור ומחוצה לו לשקלל את ההשלכות והצעדים הנחוצים כדי לייצב מחדש מאזן כוחות שימנע הסלמה נרחבת.

יש להודות שנחצו קווים אדומים ששורטטו ועוצבו לאורך שנים בין איראן לישראל, במסגרתם הצדדים היו מוכנים להכיל את מלחמת ה־Proxies שאפיינה את העימות ביניהם, את ההתקפות הישראליות בסוריה, כמו גם שורה של אירועים באיראן גופא שיוחסו לישראל, בין שבאופן מבוסס ובין שלאו.

המלחמה בעזה חידדה עד מאוד את יכולת, ואולי גם מוכנות הצדדים לדבוק בקווים האדומים הללו. ישראל מתמודדת עם עימות רב־חזיתי, ואיראן ביקשה ללחוץ על ישראל, כמו גם (ואולי בעיקר) על ארצות הברית, באמצעים עקיפים דרך “בנות הברית” שטיפחה באזור.

הטריגר ששיבש את כללי המשחק הללו הוא כאמור המלחמה בעזה, אולם קונקרטית יותר - ההתקפה המיוחסת לישראל על הקונסוליה האיראנית בדמשק. שורה של סימני שאלה עולים מהאירוע: האם ישראל לא העריכה כיאות את השלכות התקיפה הישירה על מתקן דיפלומטי של איראן? האם הבינה ופעלה למרות הכל? האם טהרן אכן לא יכלה להרשות לעצמה להכיל תקיפה מעין זו? או שמא העריכה שמדובר בנסיבות הולמות כדי להכתיב קווים אדומים עדכניים?

כך או כך, נדרש מאמץ אינטנסיבי לגבש קווים אדומים חדשים. יש להניח שבירושלים ובטהרן מנתחים במרץ את המשמעויות הנובעות מהתקיפה והתגובה. בעיתוי הקונקרטי ניתן אולי להאיר ארבע נקודות עיקריות:

האחת נוגעת להכרח המיידי בהפנמת הצורך בקווים אדומים חדשים. על פניו, ניתן לטעון שהעימות הישיר סייע לחדד את ההבנה ביחס למאזן ההרתעה בין המדינות. גם אם כך הדבר, נדרש להבטיח ששתיהן “מסכימות” לכך, או לעדכון המתבקש.

השנייה מחייבת יצירת “ערוץ קשר” ישראלי־איראני עקיף אך אמין, על מנת למנוע מיסקלקולציה של כוונות הצדדים. ישנן מספר מועמדות לערוץ כזה, למשל עומאן או קטאר, להן ניסיון ארוך בדיפלומטיה מעין זו.

השלישית נוגעת למלחמה בעזה. סיומה, מבלי להיכנס לדרך שבה זה צריך להיעשות, הכרחי כדי למנוע הסלמה שנראה שאף אחד לא רוצה בה. לאמריקאים תפקיד קריטי בכך.

הרביעית מתייחסת לארצות הברית. המלחמה בעזה והעימות הישראלי־איראני האירו יותר מתמיד את העובדה כי וושינגטון לא יכולה להרשות לעצמה “להוריד הילוך” במעורבותה באזור. לכך עלולות להיות השלכות שליליות על אזורנו, ולא פחות חשוב מכך עבור מעצמות כסין ורוסיה.
וכמובן, לא התייחסנו כלל ל”תיק הגרעיני” האיראני והמסקנות האפשריות שאיראן עלולה להסיק, אולם עד כאן בשלב זה.