בשבועות האחרונים אנחנו רואים מגמה מאוד שלילית, מטרידה ומכעיסה של עלייה חדה מאוד בכמות שיגורי הרקטות מרצועת עזה לאזור הדרום, שדרות, עוטף עזה, אשקלון ואפילו באר שבע. מתחילת המלחמה סיפרו לנו שזאת מלחמה ארוכה ושסביר מאוד להניח שלא נוכל להגיע למצב שלא יהיה ירי של רקטות בטפטופים לאזורים האלה מדי פעם. יש לי בעיה גדולה עם המילה ״טפטוף״ של ירי.
רקטה ששוגרה מעזה לעבר ישראל נפלה בשטח הרצועה
צה"ל איתר דגם של טנק מרכבה שחמאס בנה; בניין נפגע בשדרות
ביום העצמאות בשבוע שעבר ראינו כולנו את התמונה הנוראית שבה עשרות אנשים שצעדו בשדרות נשכבו על הכביש בעת אזעקת ״צבע אדום״, ואני רוצה לשאול שאלה אחת פשוטה: למה אנחנו מכילים טפטופים של ירי וממשיכים הלאה כאילו הכל בסדר וככה זה צריך להיות?
למי שאולי במקרה קצת שכח אני רוצה להזכיר: שדרות, כמו גם יתר יישובי העוטף, חוו מקרוב מאוד את אירועי ה־7 באוקטובר.
רצו לתושבים מחבלים מתחת לבית וניסו, ולפעמים לצערנו גם הצליחו, לרצוח ולפצוע אותם. העיר שדרות פונתה מתושבים שהפכו להיות ברגע אחד פליטים בארצם כמו גם תושבי קיבוצי עוטף עזה. לפני כמה חודשים המדינה והצבא הצהירו שלחלק מהמקומות אפשר להתחיל לחזור כי יותר בטוח עכשיו והאנשים סמכו על המדינה והצבא והחלו לחזור הביתה. בשביל מה החזרתם אותם לבתים? כדי שיהיו שוב ברווזים במטווח כי זה נוח לכם? חמאס רואה אותנו חוזרים למקומות שכבר היינו בהם ומדשדשים ונהנה מזה.
חמאס יורה לדרום ככל שהוא רוצה, ומה אנחנו עושים? ״תוקפים ומשמידים את מקורות הירי״. זה נראה לכם הגיוני? אין בעזה ״מקורות ירי״. כל עזה היא ״מקור ירי״ אחד גדול שרוצה להשמיד אותנו. מה עוד צריך לקרות כדי שנבין את זה? לפני כמה ימים ראיתי סרטון שבו ילדים עזתים אולי בני עשר אומרים בצהלות שמחה ואושר: ״אנחנו אנשיו של מוחמד דף״. למה ילדים בעזה מסתובבים בחופשיות בים וילדים בשדרות ובמפלסים צריכים להיות ספונים בבתים שלהם כי יש אזעקות כל הזמן? הפחד והרעידות צריכים להיות בצד העזתי.
צריך לפנות מיד את שדרות ואת כל הקיבוצים בדרום שחזרו להיות מטווחים. ברגע שאנחנו מכילים טפטופי ירי אנחנו עלולים לקבל שוב 7 באוקטובר. ״טפטוף״ זה לא עוד רקטה שנופלת, זאת טראומה לכל החיים. אנחנו נכשלים בכל פעם מחדש במתן ביטחון בסיסי לאזרחים שלנו, וצריך להודות בזה. אני פונה מכאן למנהיגים שלנו: במקום להתעסק בסיסמאות ריקות כמו ״כפסע מהניצחון המוחלט״, פשוט תביאו את הניצחון הזה. כרגע מדינת ישראל חזרה ל־6 באוקטובר.
המאמר מוקדש לזכרה ולעילוי נשמתה של חברתי עמית בוסקילה ז״ל, שנרצחה באכזריות ב־7 באוקטובר, גופתה נחטפה לעזה וחולצה בשבוע שעבר על ידי כוחותינו.