התבטאותו הפומבית, בזמן מלחמה, של שר הביטחון יואב גלנט לגבי "המצב שאחרי" ברצועת עזה (בינתיים אנחנו עוד רחוקים מה"אחרי") מעוררת תהיות לגבי הבנתו בסדרי ממשל תקינים במשטר דמוקרטי, ללא קשר לדעות הפוליטיות שלו, אך בעיקר לגבי תבונתו המדינית. זה שיש משהו לקוי בהבנת שרים וממלאי תפקידים בכירים אחרים בישראל לגבי סדרי שלטון תקינים איננו חדש לצערנו.
הטיעון בעד האקטיביזם השיפוטי של בג"ץ מול צה"ל קרס כמו מגדל קלפים
עסקת הנורמליזציה בזמן פציעות? נתניהו יכריע את עתיד המדינה | דעה
שמעון פרס המנוח ניהל משא ומתן מדיני עם המלך חוסיין מאחורי גבו של ראש הממשלה שמיר (אף שלמטרה ראויה); המשא ומתן באוסלו בראשות סגן שר החוץ יוסי ביילין התקדם מבלי שראש הממשלה יצחק רבין ידע עליו (לפחות בתחילה); הרמטכ"ל רבין במלחמת ששת הימים הפר הנחיה ברורה של שר הביטחון משה דיין לא לכבוש את רצועת עזה מידי המצרים (וההשלכות מביטות לנו בעיניים עד עצם היום הזה).
אינני מוסמך לשפוט את טיב המהלכים הצבאיים והמבצעיים שגלנט והרמטכ"ל הרצי הלוי נקטו ונוקטים, אבל להתוות ברבים קווים מדיניים וביטחוניים כשהמערכה הצבאית רחוקה מלהסתיים והמטרה הבסיסית של השמדת הדרג הצבאי והפיקודי של חמאס טרם מושגת, ובשעה שישראל צריכה להתמודד עם יוזמות מדיניות אמריקאיות שאינן מנותקות גם משיקולים פנים־פוליטיים ואלקטורליים ושרובן אינן מקובלות על הרוב בישראל, לא בממשלה ולא מחוצה לה, זאת טעות חמורה.
גלנט דורש מראש הממשלה (דורש?) להתחייב כי ישראל לא תשלוט אזרחית ברצועת עזה, אך הוא היה צריך להבין שאין חלל ריק ושלפחות בשלב הראשון אחרי השגת המטרות הצבאיות, ישראל תצטרך להנהיג בעזה ממשל צבאי, ולו באופן זמני, לבל תשתרר בה אנרכיה שחמאס ינסה לנצל כדי להשתקם ולחזור לשלוט בה.
גלנט בונה על כך שהרשות הפלסטינית תיקח לידיה את מושכות השלטון, כאילו מדובר במשחק סימולציה כנהוג בצבא ובמכוני מחקר אקדמיים. איזו רשות פלסטינית? זו המושחתת והבלתי מתפקדת שלא מילאה אף לא אחד מהתנאים שהנשיא ביידן הציב בזמנו בפניה? זו הנשענת פוליטית על אש"ף?
בפועל, מהלך מדיני כזה יתבטא בהגשמת הרעיון הפלסטיני הבסיסי להתייחס ליהודה ושומרון ורצועת עזה כיחידה מדינית אחת שרוב אוכלוסייתה, כ־90% על פי הסקרים, תומך בחמאס ומזדהה עם מעשיו הברבריים ב־7 באוקטובר. צעד נוסף שינבע מכך, כנראה גם בעיני האמריקאים, הוא יצירת פרוזדור יבשתי בין עזה ל"גדה המערבית" בלב מדינת ישראל עם כל ההשלכות הביטחוניות שיהיו לכך.
כותב שורות אלה איננו מתנגד עקרונית להפרדה מדינית וניהולית בעתיד בין ישראל לישות פלסטינית מפורזת ושוחרת שלום, אך במציאות הנוכחית לא רק שאין סיכוי שהתנאים האלה יתקיימו הלכה למעשה אלא שברור שהישות הזאת תהפוך לבסיס לקידום המטרות התוקפניות והטרוריסטיות של איראן כלפי ישראל. מדובר בעצם על הכנסת המדינה הפלסטינית בדלת האחורית ללא משא ומתן עם ישראל, מגמה שמקודמת עכשיו גם בחלק מבירות אירופה ובאו"ם.
גלנט פוטר עצמו מלהתייחס לכל השאלות הבלתי נוחות האלה באומרו ש"היום שאחרי" יתבסס על שליטה של גורמים פלסטינים שיהיו חלופה לחמאס, אך אם מצא גורמים כאלה הוא טרם גילה לנו את זהותם. חלק נוסף במתווה המוצע על ידו הוא שיתוף גורמים ערבים, אולי בפיקוד אמריקאי, ואף שיש ברעיון הזה מהחיוב, כרגע אין כל סימן שמי מהגורמים האלה מוכן ליטול על עצמו את התפקיד הזה.
לנוכח הניסיון העגום שהיה לישראל עם כוחות בינלאומיים ערב מלחמת ששת הימים וגם אחריה, ברור שהיא לא תוכל להסתמך עליהם, ושמבחינת הביטחון היא חייבת, כמו ביו"ש, להשאיר בידיה את הסמכות הביטחונית העליונה. בחידוש ההתיישבות היהודית בעזה אין הצדקה לא ביטחונית ולא ציונית, אך בהקמת אזור ביטחון בצדו העזתי של הגבול יש בהחלט הכרח.
שמו של גלנט כלוחם וכמפקד אמיץ ובעל תושייה הולך לפניו, אך כגנרלים רבים אחרים, ולא רק בישראל, הוא ממוקד בעיקר בתחום הצבאי ובגזרה האופרטיבית שלפניו, ולא באסטרטגיה המדינית והשלכותיה הגיאופוליטיות. לו היה הנשיא טרומן נשמע בזמנו לעצותיו של הגנרל מקארתור במלחמת קוריאה, אמריקה הייתה מוצאת עצמה במלחמת עולם שלישית נגד רוסיה וסין.
ויש גם להפך: מפני שהפוליטיקאים הצרפתים נשמעו לגנרלים התבוסתנים שלהם, צרפת הפכה לגרורה של גרמניה הנאצית למשך ארבע שנים. ברור שיש גם יוצאי דופן, אך רוב הגנרלים אינם נפוליאון, דה־גול או דיין וגם לא אריק שרון (וגם הם לא היו חפים מטעויות). קלימנסו הצרפתי, צ'רצ'יל הבריטי ובן־גוריון הישראלי היו אסטרטגים גדולים וכולם היו אזרחים.