מאז ה־7 באוקטובר אנו נמצאים בתוך אירוע אדיר ורב־ממדים, שהשלכותיו ומשמעויותיו ילוו אותנו עוד שנים רבות. אחד הממדים הוא המהומות האלימות בקמפוסים של אוניברסיטאות העלית בארה"ב. במהומות מתקיימים תהליכים שחלקם נותנים את אותותיהם גם בארץ. לא רק באגפיה השמאליים אלא גם, ואולי במיוחד, בציונות הדתית.
ההפגנות חורגות הרבה מעבר לביקורת לגיטימית או סבירה על המלחמה ואופן ניהולה, וכוללות קריאות תיגר על עצם קיומה של מדינת ישראל. הן מתייגות "ציונים" באשר הם כאויבי האנושות ומבטאות גם שנאת יהודים, פשוטה כמשמעה.
למרבה הצער, מספר לא מבוטל של המפגינים הם יהודים צעירים. אלה, רואים עצמם כבשר מבשרה של המסורת היהודית, כותבים רבות על זהותם היהודית, וכורכים את הכרזת החירות של חג הפסח שלאחרונה חגגנו, עם המאבק של הפלסטינים לחירות "מהנהר עד הים". מפתה למדי לבטל את הצעירים האלה בהינף יד כמתוסבכים השונאים את עצמם. אבל אסור לעשות את מלאכתנו קלה, ולו רק בגלל שמעשה כזה יעוור אותנו מלראות את אמיתות הרגע הזה, בחו"ל וגם בישראל.
רדיקליזציה גורפת פוקדת את החברה האמריקאית בשנים האחרונות. מימין – ההסתערות על הקפיטול בינואר 2021, הפיכת בתי ספר זמינים למטווחים בשם החופש המוחלט לשאת נשק, אליטה כלכלית המתעניינת בהורדת מסים בלבד, ועוד. משמאל – פרעות בהפגנות נגד גזענות ב־2020, האשמה קבוצתית של לבנים באשר הם, ועוד.
לרדיקליזציה זו גורמים רבים, חלקם כלכליים ונובעים מחוסר היכולת הלאומית להתמודד עם הנזקים החברתיים האדירים של הקפיטליזם הדורסני, וחלקם תרבותיים ורוחניים כמו התפוררות חיי הקהילה ופוליטיזציה מוחלטת של מוסדות הדת.
האנטישמיות בקמפוסים אינה נחלתו הבלעדית של השמאל. לאחרונה הראה פרופ' איתן הרש מאוניברסיטת טאפטס בסדרה של מחקרים יסודיים, כי האנטישמיות המבוטאת על יד הסטודנטים השמאלניים במינוח אידיאולוגי של קולוניאליזם ואפרטהייד, מקבילה אצל הסטודנטים הימניים לאנטישמיות המבוטאת בניסוחים המוכרים על אודות היהודים כיהירים ותאבי בצע. כל אלה גם יחד חונכו במערכת המתקשה להציב גבולות, לעודד חוסן פנימי ולהעניק תקווה לעתיד.
כדי להבין את המספר הלא גדול, אך מטריד, של סטודנטים יהודים שכן משתתפים בהפגנות, יש להבין שמדובר בדור שראש הממשלה הישראלי היחיד שהכירו הוא בנימין נתניהו, שבין השאר אינו מנסה להסתיר את סלידתו מרוב יהודי ארה"ב והעדפתו את אוהדיו הנוצרים כבעלי בריתו. דור שהתבגר למול ישראל האוהדת את דונלד טראמפ, גזען ללא התנצלות שבז לעצם הרעיון של שלטון החוק. דור שעד למאמצי הארגונים היהודיים הממוסדים להוקיע ארגונים ציונים־שמאלניים כמו JStreet, ארגון שעמדותיו הפוליטיות בסופו של דבר הן העמדות של מפלגת העבודה והחברים הציונים של מרצ לאורך השנים.
אולם ההיבט הבעייתי העמוק יותר, המאתגר את כולנו, הוא השאלה: מהו המוסר היהודי־ישראלי הראוי, במדינה יהודית שקמה לאחר אלפי שנות גלות?
המשותף לקולות החזקים של השמאל היהודי הקיצוני בחו"ל והימין הלאומני־דתי אצלנו, על אף ההבדלים העמוקים בעמדותיהם, הוא ששניהם נאחזים בחזונות אוטופיים ומוחקים את אפשרות קיומה של כל הוויה אחרת.
משמאל, על מנת לא להיות המדכאים, יש לוותר על הגדרת המדינה כיהודית ולהכיר בלאומיות פלסטינית. מחוות אלה נתפסות כמעשה "היהודי" הראוי.
מימין, משום שהמעשה המוסרי הוא מימוש רצונו של האל, והיות ש"כנסת ישראל" במובנה התיאולוגי היא התגלמות רצון האל עלי אדמות, ההערכה היא שמה שמשרת את ריבונותו של העם היהודי בארץ ישראל הוא המוסר מעצם הגדרתו.
לשניהם – לשמאל הקיצוני ולחרד"לים – תפיסה חד־משמעית ומסוכנת של "סגולת ישראל". אולם לא נוכל לשרוד ללא התחשבות במציאות קונקרטית שבה לא ניתן להכריז בנחרצות שכל הנדכאים כולם טובים וכל המדכאים כולם רשעים. ומצד שני, להתעקש שייעודנו המשיחי, יהיה או לא יהיה, יכול להצדיק זוועות, אלו שנעשות לנו ואלו שאנו עושים לאחרים.
כשם שלא ניתן "לוותר" ו"למחוק" את החרד"לים ומשנתם אלא צריך לנהל איתה שיח, כך ראוי לעשות עם הצעירים היהודים הפרוגרסיביים. שניהם לא הולכים להיעלם.
הכותב הוא מחבר הספר הרב קוק: מבט חדש (הוצאת כנרת) ופרופ' באוניברסיטת ברנדייס בבוסטון