בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג החליט להוציא צו להפסקת הלחימה במרחב רפיח. הצו יוצא נגד מדינת ישראל והמשמעות שלו כלפי מדינת ישראל הינה מאיימת ביותר.
חשיפת בן כספית: הקלטות התובע בהאג עם משפחות חטופים נחשפות לראשונה | האזינו
צריך להבחין בין שני בתי דין בינלאומיים: ה-ICC הוא בית הדין הפלילי הבינלאומי. הוא הוקם מכוח אמנת רומא. מדינת ישראל אינה חברה בבית הדין, וכופרת בסמכותו עליה.
התובע הראשי של בית הדין, כרים אסד אחמד חאן, ביקש להוציא צווי מעצר בינלאומיים נגד ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון גלנט. מדינת ישראל וארה"ב הודיעו כי הן אינן מכירות בסמכותו של בית הדין.
עם זאת, מדינות החברות בבית הדין הפלילי הבינלאומי מחויבות לממש את צווי המעצר. אפילו גרמניה הודיעה כי אם נתניהו או גלנט ינחתו בשטחה במידה ויוצאו נגדם צווי המעצר, היא תסגיר אותם להאג.
הדיון היום לא היה בבית הדין הפלילי הבינלאומי, אלא ב-ICJ. ה-ICJ הינו בית הדין הבינלאומי לצדק. כל המדינות החברות באו"ם חברות בבית הדין הבינלאומי לצדק, וכך גם מדינת ישראל.
ל-ICJ יש שני תפקידים: לתת פסקי דין בסכסוכים בין מדינות, או לתת חוות דעת מייעצת לבקשת העצרת הכללית של האו"ם או מועצת הביטחון של האו"ם. לחוות דעת אין אופי מחייב, בעוד פסק דין של בית הדין או צו שהוצא במסגרת סכסוך בין מדינות, מחייבים את המדינות לציית לו.
במקרה שלנו, דרום אפריקה ומדינות אנטישמיות נוספות הגישו תביעה נגד מדינת ישראל בגין הטענה השקרית כי מתבצע "רצח עם" במסגרת המלחמה בעזה. ההכרעה היום הייתה בבקשה להפסקת המלחמה ברפיח, שדרום אפריקה שינתה לבקשה להפסקת המלחמה ברצועת עזה באופן כולל.
בית הדין קיבל את בקשת דרום אפריקה באופן חלקי והורה על עצירת הלחימה הישראלית במרחב רפיח. אולי להחלטה המקוממת, שניתנה עוד בטרם החטופים הוחזרו לישראל וחמאס פורק מנשקו, יש קשר להרכב בית הדין שכולל למשל את השופט הלבנוני האנטי ישראלי נוואף סלאם.
המשמעות של הצו שהוצא היום הינה קרדינלית. מדינת ישראל מחויבת לצווים מבחינה משפטית. עם זאת, לבית הדין הבינלאומי לצדק אין יכולת לאכוף את הצווים, וכאן נכנסת מועצת הביטחון של האו"ם לתמונה.
סעיף 94 למגילת האו"ם קובע כי במידה וישראל תחליט שלא לציית לצווים, המדינות האנטישמיות שהגישו את התביעה נגד ישראל יהיו יכולות לפנות למועצת הביטחון בדרישה כי תפעל למימוש הצווים. מועצת הביטחון יכולה להטיל על מדינת ישראל סנקציות, ואף להפעיל כוח, בכדי להביא למימוש הצווים.
ההחלטה של בית הדין הבינלאומי לצדק, עשויה להשפיע על החלטת בית הדין הפלילי הבינלאומי בנוגע לבקשה להוצאת צווי מעצר בינלאומיים לראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון גלנט – וכן להגביר את האנטישמיות הגואה ברחבי העולם.
ובנימה אישית: בזמן הזה, בו המוסדות השיפוטיים הבינלאומיים נמצאים בפשיטת רגל מוסרית, אויבינו עדיין מחזיקים את אחינו ואחיותינו במנהרות האימה שברצועת עזה. אחרי אירוע כל כך נורא כמו השבעה באוקטובר, בו יהודים עונו, נטבחו ונשרפו, בו נשים יהודיות נאנסו כאקט מלחמתי, העולם בוחר שלא להילחם ברוע הנורא – אלא במדינת ישראל.
במקום שהעולם החופשי יבחר לפעול בכדי לפרק את מפלצות החמאס מנשקן ולהביא לשחרור החטופים – מה שיביא באופן מידי לסיומה של המלחמה – העולם בוחר לדאוג להמשך קיומן של מפלצות החמאס.
וכן, אלה מפלצות בדמות אדם. לא בני אדם. אני לעולם לא אשכח את מראות השבעה באוקטובר. בשמחת תורה קיפלתי טלית, הנעתי את הרכב וירדתי לדרום. מה שראיתי, היה יותר נורא כל מה שאפשר להסביר במילים. מי שלא היה שם באותה שבת ארורה, לא יצליח להבין לעולם.
במלחמה הזאת, למרות הזוועות הנוראיות ביותר מאז השואה שנעשו באחינו ואחיותינו, יחס ההרוגים האזרחים ה"בלתי מעורבים" למול המחבלים הוא בין הקטנים שהיו איי פעם במלחמות המודרניות. ישראל מתנהלת בפינצטה, תוך סיכון חיי חיילינו ומתן סיוע הומניטרי לאויב בעת המלחמה, בכדי להקטין ככל האפשר את הפגיעה ב"חפים מפשע".
במאמר מוסגר, צריך לזכור מי מעורב בתוך אותם חפים מפשע. מתושבי עזה האזרחים מהשורה ששמעו על הטבח ופשוט עברו את הגבול כדי לרצוח ולאנוס יהודים ויהודיות, דרך תושבי עזה שסייעו בהסתרת החטופים, דרך שיעורי התמיכה המפלצתיים של תושבי עזה בחמאס שרק נסקו לאחר השבעה באוקטובר, ועד עיתונאים ועובדי אונר"א שהשתתפו בטבח ובלחימה נגד ישראל.
מדינת ישראל משתדלת מאוד להימנע מפגיעה בכל מי שאינו מחבל שנלחם בכוחות צה"ל. מחבל שאפשר לעצור, לא מחסלים. הניסיונות להימנע מפגיעה ב"בלתי מעורבים", כוללת את אותם חיות אדם שתומכים בחמאס על מלא. היחס בין ההרוגים האזרחים למחבלים, מוכיח את האמת הפשוטה הזאת. ועדיין, למרות המאמצים הללו, בית הדין הבינלאומי בהאג מעז להוציא צו להפסקת הלחימה במרחב רפיח.
אנחנו במלחמת מגן. אי אפשר לתת לחיות האדם הנאציות מהחמאס להישאר במרחק יריקה מקיבוצי הדרום. אי אפשר להפקיר את החטופים שנמצאים בידי חמאס. אבל לבית הדין הבינלאומי לצדק יותר דחוף לעצור את המלחמה בעזה, מאשר להחזיר את החטופים ולפרק מפלצות אדם כמו חמאס מנשקם. אולי, רק אולי, למשפט הבינלאומי אין קשר להחלטה – כמו האנטישמיות שמושרשת בלב העולם.
פעם חשבנו שהאירופאים מתורבתים והאנטישמיות נזנחה. ואז הגיעה השואה. אחרי השואה חשבנו שהעולם הבין את הלקח, ואז הגיע טבח השבעה באוקטובר. המסכה נקרעה, והאנטישמיות הישנה והמוכרת שוב חזרה לה. פעם העלילו שהיהודים משתמשים בדם ילדים נוצרים להכנת מצות לפסח, היום מעלילים שהיהודים מבצעים רצח עם.