ההחלטה של בית הדין הבינלאומי בהאג על הרחבת הסעדים הזמניים נגד ישראל היא החלטה של מוסד מבולבל שנכנס, שלא בטובתו, לפרטי ניהול המלחמה בעזה. התערבות מסוג זה היא לדעתי גדולה עליו.
צה"ל מתקדם משמעותית ברפיח, אך קיים חשש קריטי שנוגע למצרים
פרוטקציות תמיד היו פה: מקרה כמו מירי רגב - טרם ראינו | בן כספית
הצו העיקרי שיצא ביום שישי, לפיו על ישראל לחדול מתקיפה שיכולה להביא לרצח עם של הפלסטינים בעזה, מנוסח בצורה מבלבלת. דעת המיעוט של השופט אהרן ברק, המגיבה לצו זה, משולה למשיכה בכתפיים: ישראל מחויבת להימנע מרצח עם גם בלי הצו, אז מה הועילו חכמים בתקנתם? האופן שבו בית הדין ניסח את הצו העיקרי למעשה מזמין תגובה כזו, ופותח את הפתח למזער כל פרשנות מעשית של הצו.
כמובן, הפרשנות של ברק איננה סבירה, שהרי בכל זאת – הצו קיים. פרשנות סבירה יותר היא שבית הדין מתיר לישראל להמשיך בתמרון ברפיח, וזאת בהינתן תנאים מסוימים. אלא שהנוסח של הצו העיקרי אינו מבהיר מה הם אותם תנאים, והקורא/ת נאלץ/ת לצאת לחפש אותם בחוות הדעת הנפרדות של השופטים, אולי שם תמצא מגבלה ברורה יותר.
השופט שמגיע הכי קרוב לתת משהו קונקרטי הוא השופט הגרמני נולטה, שמתמקד ברצועת החוף הקטנה יחסית בדרום עזה, אזור אל-מואסי. נראה שנולטה חושב שישראל יכולה להמשיך במידה והיא מגבירה את המחויבות לסיוע הומניטרי באל-מואסי, בהכנה לעקורים מרפיח שייאלצו להתפנות לשם במספרים גדולים יותר. נולטה סוקר את התנאים הגיאוגרפיים והלוגיסטיים באל-מואסי ומגיע למסקנה שישראל לא עשתה די. גם ברק נכנס לענייני לוגיסטיקה צבאית, ומבחינתו הכל נראה יחסית בסדר. אי אפשר לסמוך על אף אחד מהשופטים שהם באמת מבינים סוגיות של שינוע, הפצה, אריזה; שלא לדבר על סוגיות פוטנציאליות בתחומי האפידימיולוגיה, הטראומה, הכירורגיה.
בהקשר זה, נראה שרגע קריטי שהוביל את בית הדין לכתיבת הצו המבולבל הוא הרגע שבו ארגון האו"ם שינה את הערכתו לגבי התפלגותם של גופות מזוהות וכאלו שטרם עברו את כל הבדיקות הנדרשות. שינוי ההערכה יצר את הרושם שיש בצד הפלסטיני אי בהירות בנוגע לפרטים בצל ההרס הרב בשטח. ניתן להבין את נציגי ישראל שטענו בתוקף בעניין זה.
באותו האופן, הסירוב של ישראל לאפשר כניסה של חקירנים עצמאיים אל רצועת עזה מצביע גם הוא על הסתרה ומניפולציה של עובדות. הסגירה השערורייתית של משרדי אל ג'זירה תורמת לאותו הרושם. ענן של אבק נזרק לאוויר על ידי כל הצדדים למלחמה, והופך את הפנטזיה של ניהול סכסוך מזוין בפיקוח שיפוטי בינלאומי למעין פאטה מורגנה.
נולטה, וגם ברק, מזהירים בחוות דעותיהם מדינמיקה שתוביל את בית הדין להיכנס בנעלי מפקדים בשטח וארגונים הומניטריים ולנסות לנהל את הלחימה. למען האמת, זה בדיוק מה שבית הדין עושה באופן שבו הוא מנסח את הצו העיקרי. זו בעיה לא רק מפני שזה אינו תפקידו המסורתי של בית משפט, ואין לבית הדין את המומחיות הנדרשת. נראה שבית הדין בעצמו מתוסכל מכך שהוא עומד בפני פערי מידע עצומים. אם בכל זאת לנסות להגיד משהו טוב על הצו מיום שישי, אז ההוראה לאפשר לחוקרים עצמאיים להיכנס לרצועה היא קריטית. הבעיה שבית הדין נתקל בה כעת היא בעיה של מידע לא פחות מבעיה של משפט, ואולי חוקרים יוכלו לסייע בפתרונה. כאמור, נכון לעכשיו המשימה שבית הדין לקח על עצמו גדולה עליו.
גישה הגיונית יותר היתה להימנע מהרחבת צוי הביניים, אם בית הדין סבור שלמעשה אין לו מה לעשות; או לחלופין להוציא צו הפסקת אש ברור וחד באזור רפיח, ולגלגל אותו למועצת הביטחון של האו"ם כדי לראות אם בידן ירצה לאכוף אותו באופן כלשהו. מוטב היה שאחריותו של בית הדין לחיי אזרחים היתה דוחפת אותו לפתרון השני. עם כל השאלות העובדתיות, היקף החורבן ברצועה אינו מתיר ספק שהאזרחים הפלסטינים שם נמצאים באיום קיומי. כרגע מה שבית הדין עושה זה לכל היותר תורם למתינות מסוימת בעצמת התמרון וייתכן שגם להארכת המלחמה. ראש הממשלה מקווה שזה ייקח אותו עד אחרי השבעתו של נשיא חדש בוושינגטון.
הכותב הוא חוקר דין בינלאומי ותיאוריה משפטית ופוליטית באוניברסיטת חיפה