ישראל של פעם הייתה מוכנה לעשות הכל, אבל הכל, למען אזרחיה, ודאי למען הטובים והנאמנים שבהם, ששמרו על גבולות ארצנו. ישראל של פעם לא הייתה שמה את ערך הנקמה מעל ערכי הערבות ההדדית, הצלת החיים ומצוות פדיון שבויים.
פועלת במחשכים: הוועדה לבחירת שופטים ממשיכה להתבזות
האיום הבא כבר כאן: טורקיה בדרך לעימות חזיתי עם ישראל
אבל ישראל, שמבצע אנטבה היה עבורה אבן דרך וסמל לגבורה ציונית, הפכה לכזו שבה בני משפחה של חטופים צריכים להתחנן לפגישה כלשהי עם מנהיגים בארץ ולראות את ההתמהמהות ואת הניהול האטי והזוחל של המשא ומתן להשבתם. עד כמה המצב חמור ניתן ללמוד מייאושו של האלוף ניצן אלון מצוות המשא ומתן שהביע את דעתו ביחס לסיכוי שחרור חטופים בקונסטלציית הממשלה הנוכחית.
ישראל של פעם לא הייתה מקבלת בשלוות נפש את העובדה שדור המייסדים זועק מבורות חמאס־דאע”ש “אל תשליכנו לעת זקנה”, את זעקתו של הירש המתוק, ילד בן 22 קטוע יד, או את מראה חמש התצפיתניות המדממות שגורלן אינו ברור. ישראל של פעם גם לא הייתה עוברת מיד אחרי הסרטון לתוכניות בישול, ריקוד, שירה ועוד.
ישראל של פעם לא הייתה מאשימה את מטה משפחות החטופים, אשר יצר הסברה חסרת תקדים ביעילותה בתקופה שבה הסברה טובה הפכה למשאב דל וחסר. היא הייתה מברכת את מתנדביו אשר מנסים לתת גב למשפחות אשר עולמן חרב עליהן וחייהן עמדו מלכת.
ישראל של פעם לא הייתה מקבלת בשלווה מעצרים ואלימות כלפי משפחות החטופים ומשפחות שכולות, כפי שראינו בתקיפת גדי קדם או בפציעה של אחותו של מתן צנגאוקר, נטלי, ועוד בני משפחות שמחכים נואשות לקבל את יקיריהם בחיים. ישראל של פעם לא הייתה דבקה, כמו בשכונה שלנו, בשלטון מלוכני ארוך שנים שבו כל פעולה נמדדת בשאלה אם זה משרת את המלוכה ולא אם זה משרת את הממלכה.
סנוואר יכול לראות מדינה שבה ערך חיי אדם נמצא בפיחות. ישראל של לפני עשור הפכה עולמות בשביל חייל אחד. היום עולם כמנהגו נוהג ושרידות השלטון קודמת לכל. לעם היהודי היו ערכי מוסר שונים. אובדן הערכים האלו והשארת פצועים בשטח הם אחת התבוסות של ה־7 באוקטובר. בעצב רב ניתן לומר שהשתלבנו בשכונה.