הכתבה שהתפרסמה אתמול בנוגע לניסיונות ההשפעה של ישראל על ביהמ"ש הפלילי הבינ"ל בהאג מדאיגה מאד. לפי הכתבה, ראש המוסד לשעבר, יוסי כהן, נפגש עם התובעת הקודמת של ביהמ"ש הפלילי הבינ"ל, במטרה להשפיע עליה בדרכים שונות להימנע מלפעול נגד ישראל. מעבר לכך, במהלך העשור האחרון ישראל ריגלה אחר ביהמ"ש הפלילי הבינ"ל, ולאחרונה גם אחר התובע הנוכחי, כרים קאן.
דיווח דרמטי: ישראל ריגלה אחרי התובע בבית הדין בהאג
ראוי לציין שככל הנראה ישראל אינה המדינה היחידה שמרגלת אחר ביהמ"ש הפלילי הבינ"ל. בעבר פורסם למשל שרוסיה ניסתה ככל הנראה לחדור לשרתים של ביהמ"ש ואפילו להשתיל מרגל בתוך ביהמ"ש (ניסיון שסוכל על-ידי מנגנוני הביטחון ההולנדים). אפשר להניח שישנן מדינות נוספות שמנסות לרגל, בהצלחה כזו או אחרת, אחר ביהמ"ש. עם זאת, עד היום לא ידוע על ניסיונות נוספים של מדינות אחרות להלך אימים על גורמים בכירים בביהמ"ש באופן כה ישיר.
הרקע הרלוונטי הוא שבתחילת 2015 הפלסטינים ניצלו את מעמדם המשודרג באו"ם כמדינה משקיפה לא חברה והצטרפו לאמנת רומא של ביהמ"ש. ב-2019 תובעת בית המשפט דאז, פאטו בנסודה, הודיעה על פתיחת בדיקה מקדמית טרם חקירה, וב-2021, בעקבות בקשה של התובעת, מותב קדם-משפט של ביהמ"ש הפלילי הבינ"ל קבע שפלסטין מהווה "מספיק מדינה" בשביל להצטרף לאמנה ולהעניק סמכות שיפוט לביהמ"ש בנוגע לעבירות שבוצעו בשטחה של הרשות הפלסטינית או על-ידי אזרחיה. לאחרונה התובע הנוכחי של ביהמ"ש, כרים קאן, הודיע שהוא הגיש בקשה להוצאת צווי מעצר נגד ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון גלנט, ושלושה בכירי חמאס – איסמעיל הנייה, יחיא סינוואר ומוחמד דף, בגין פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה.
לאורך כל התקופה, החל מ-2015 ועד היום, ישראל סירבה לקיים שיח רשמי עם גורמי התביעה וביהמ"ש. לקראת הדיון בנוגע לסמכות ביהמ"ש הגישו מספר רב של מדינות וארגונים לא-מדינתיים חוות דעת בעד או נגד הסמכות, אך ישראל נמנעה מלעשות כן כדי להימנע ממראית עין של הכרה בסמכות השיפוט של ביהמ"ש.
אחת המסקנות המתבקשות מהפרסום היא שאם התוצאה של עשר שנות פעילות חשאית וישירה היא שהתובעת לשעבר בנסודה החליטה ב-2019 לפתוח בחקירה, מותב קדם-המשפט החליט ב-2021 שיש לו סמכות שיפוט, והתובע הנוכחי קאן ביקש לאחרונה להוציא צווי מעצר נגד ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון גלנט (ובהחלט יתכן שיהיו עוד בקשות לצווי מעצר בהמשך), הפעילות לא הועילה במטרתה.
נראה שעדיף שממשלת ישראל תשקיע את המשאבים שלה בהתמודדות ישירה עם האתגרים ולא בהתמודדות עקיפה ולא יעילה. חוקת ביהמ"ש מאפשרת למדינה מספר דרכים להראות שהיא מטפלת בחשדות לעבירות עליהן יש לה סמכות שיפוט בעצמה, ולכן אין לביהמ"ש הפלילי הבינ"ל סמכות לעסוק בהן, או לחלופין לבקש דחייה של שישה חודשים כדי לפתוח בחקירה אמיתית ועצמאית של העבירות האמורות. עקרון זה נקרא עקרון המשלימות והוא נועד, בין השאר, לתמרץ מדינות להתמודד בעצמן עם חשדות לעבירות. דרך נוספת היא לערער על סמכות ביהמ"ש לדון בעבירות הרלוונטיות, ובתוך כך גם לערער על החלטת מותב קדם-המשפט מ-2021.
קיימות דרכים נוספות, אבל ביחס לרובן ישראל תצטרך להתנהל ישירות מול ביהמ"ש ולא תוכל להמשיך להתמקד רק בהפעלת לחצים, כשרים יותר או פחות, כדי להשפיע באופן חיצוני על ביהמ"ש ועל התובעים. מה שבטוח, מדינה המבקשת להתגאות במערכת משפט עצמאית, בשלטון החוק, ולהתהדר בתואר הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, עדיף לה להפסיק להלך אימים על הגורמים המקצועיים של ביהמ"ש הפלילי הבינ"ל. אם יש משהו שהפרסומים האחרונים מלמדים אותנו, זה שהגורמים הללו אינם נכנעים ללחצים, ויתכן שלחצים אלה אף מדרבנים אותם הלאה.
ד"ר עדו רוזנצוייג הוא מנהל מחקר (לוחמה, טרור וסייבר) במרכז מינרבה לחקר שלטון החוק במצבי קיצון באוניברסיטת חיפה