לאור הצהרות הקבינט על יעדי המלחמה - חיסול חמאס, החזרת החטופים ומניעת איום עתידי מעזה - נשלח צה"ל למלחמת חרבות ברזל, שהוגדרה כ"שנת לחימה".
הניצחון המוחלט אינו רגע טקטי אלא שגרה ומציאות אחרת | מידן בר
בסיכום כשמונה חודשי לחימה, קשה לראות כיצד האסטרטגיה הישראלית הנוכחית משיגה או מסוגלת להשיג את מיטוט שלטון חמאס או את החזרת החטופים. הממשלה, לעומת זאת, לפחות לפי הצהרותיה, סבורה שהאסטרטגיה הנוכחית כן תניב את המטרות האמורות.
אם הצהרות הממשלה מבוססות, ייתכן שיש היגיון בסדר העדיפויות הנגלה שמשאיר את החטופים לסוף רשימת מטרות המלחמה. אפשר אולי גם להבין את ההשתהות בטיפול בגבול הצפון, ואפילו את קריאת נתניהו שלא להציב יעדים לחזרת תושבי הצפון לבתיהם. הרי אם בסוף המלחמה, שבה אנחנו נמצאים כפסע מהניצחון, ימוטט שלטון חמאס, ייתכן שיש הצדקה שלא לתעדף את החזרת החטופים והטיפול בגבול הצפון.
אך אם האסטרטגיה הנוכחית אינה מסוגלת להשיג את מטרות המלחמה, הרי שהטיפול בחטופים ובגבול הצפון, ומחירי המלחמה ההולכים ומאמירים הם בלתי נסבלים ובלתי מוצדקים.
השאלה האם יש סיכוי להשיג את יעדי המלחמה באמצעות האסטרטגיה שבה נוקטת ישראל בשמונת החודשים האחרונים אינה שאלה של אמונה ואפילו לא של ראיית עולם. חלק מהפרמטרים שמאפשרים לספק את התשובה לשאלה זו הם מקצועיים גרידא ומתבססים על עובדות, ניתוח מקצועי, מלאים ויכולות. חלקם אכן יותר "רכים" כמו הערכת החוסן הלאומי וקצב התדרדרות הלגיטימציה.
אבל אחרי שמונה חודשי אשראי ציבורי, צה"ל והרמטכ"ל מחויבים בדין וחשבון לאזרחי המדינה. הבטחה לשנת לחימה, והצהרות על המשך הנחישות, ואפילו הפגנה של אומץ לב ויכולת טקטית מרשימה אינם תשובה לשאלה האם האסטרטגיה הנוכחית מאפשרת להגיע לניצחון המוחלט. אם התשובה חיובית - צריך רק להעריך האם המחיר מקובל עלינו.
אבל אם התשובה המקצועית היא שלילית - קרי המשך המתאר המבצעי הנוכחי, לבדו, וללא מאמצים משלימים, לא ישיג את מטרות המלחמה בשנה שהוקצבה לכך - אזי חובתו המקצועית והציבורית של הרמטכ"ל להצהיר על כך בגלוי, ובזאת לחייב את הדרג המדיני לבחור באסטרטגיה אחרת, מעשית יותר.
רק צה"ל יודע מה קצב ההתאוששות של חמאס באזורים שמהם הוא יוצא. צה"ל מסוגל להעריך מה הפער שבין ההישגים הטקטיים ובין מיטוט שלטון חמאס. רק צה"ל מכיר את מצב מלאי החימושים, שמישות הכלים, כשירות המילואים, יכולות הכוח ומגבלותיו. רק המטכ"ל מסוגל להעריך עד כמה שיתוף פעולה עם ארצות הברית חיוני למוכנות הרב־זירתית של ישראל ולמלחמה הבאה. צה"ל יודע האם קיים פער בין דרישות הדין הבינלאומי ובין המצב בשטח. ורק הרמטכ"ל מסוגל להעריך האם עוד ארבעה חודשים נוספים ישיגו את מיטוט שלטון חמאס, טיהור הרצועה והשבת החטופים.
הרמטכ"ל אינו רק מפקד הצבא והאחראי הראשי לרוח הגייסות ולאיכות הפעולה הטקטית. הרמטכ"ל בישראל הוא המומחה והיועץ הראשי של הממשלה בענייני ביטחון. על הרמטכ"ל לממש את מטרות הדרג המדיני, אבל חובתו לוודא שהמטרות מעשיות, מחוברות למציאות ובנות השגה. הצהרה שלפיה אם נידרש נילחם גם בציפורניים איננה מימוש של אחריות מקצועית. להפך, היא אבסורדית ומהווה בריחה מאחריות.
לרמטכ"ל חובה ציבורית ומוסרית כלפי האזרחים. חובתו להציג את המציאות ואת היכולת הצבאית כפי שהן. במיוחד אם האסטרטגיה שנשלח לממש על ידי הדרג המדיני אינה מעשית, ומחיריה מסכנים את המדינה יותר מהמלחמה עצמה.
ליש הוא ראש חטיבת תפיסת הביטחון במל"ל לשעבר; טירה הוא מחבר הספר "עיצוב מדיניות ישראל כלפי סוריה"