אנחנו חיים בסביבה קשה, שבה מאות מיליוני ערבים מתנגדים לקיומה של מדינה יהודית. במלחמת העצמאות תקפו אותנו ערביי ישראל (אז עוד לא קראו להם פלסטינים) ושורה של מדינות ערביות שלא היה לנו איתן שום סכסוך.
הג’יהאד האיסלאמי פרסם סרטון נוסף של החטוף אלכס טרופנוב
היועמ"שית: החלטת הממשלה חותרת תחת שלטון החוק
אילו היו מדינות ערב מנצחות במלחמת העצמאות – מדינת ישראל לא הייתה קמה, והאוכלוסייה היהודית הייתה מושמדת או מגורשת. אולם גם מדינה ערבית לא הייתה קמה ולא היינו שומעים כלל את השם פלסטין. שטחי ארץ ישראל היו מתחלקים בין מצרים, ירדן, סוריה, ואולי גם לבנון הייתה זוכה בנתח. אולם ישראל ניצחה, אך התקווה הישראלית שהסכמי שביתת הנשק שנחתמו בתום המלחמה יהפכו להסכמי שלום, נכזבה.
מדינות ערב המשיכו במאבקן להשמדת ישראל, באמצעות חרם דיפלומטי וכלכלי. כלי נוסף שגויס נגד ישראל היה הפליטים הערבים ממלחמת העצמאות. מדינות ערב (למעט ירדן) לא קלטו אותם ולא העניקו להם זכויות, ובמקביל הצליחו להשיג להם באו"ם מעמד מיוחד וסוכנות מיוחדת שתדאג להם (אונר"א). פותחה עבורם גם תיאוריה, חסרת בסיס במשפט הבינלאומי, שלפיה עובר מעמד הפליט מדור לדור, וכי לפליטים אלה ולצאצאיהם יש "זכות שיבה" לנצח נצחים. מספר הפליטים המקוריים הוערך ב־600־700 אלף נפש. רובם הגדול נפטר בינתיים, אך מספר צאצאיהם הגיע למיליונים.
זו תופעה מיוחדת במינה. בתום מלחמת העולם השנייה גורשו מיליוני תושבים ממוצא גרמני ממזרח אירופה, והיו גם מיליוני פליטים ממלחמת הודו־פקיסטן. פליטים אלה נקלטו במדינות שאליהן הגיעו ובכך נמוגה בעיית הפליטוּת. כך אירע גם בישראל, שאליה הגיעו מאות אלפי פליטים יהודים, ובהם יהודים שגורשו ממדינות ערב. הם נקלטו במדינה ומעולם לא נחשבו לפליטים.
יוצאת מהכלל הייתה ירדן, שסיפחה את הגדה המערבית והעניקה אזרחות לתושביהם. מלך ירדן, עבדאללה הראשון, אף בחן אפשרות להסכם שלום עם ישראל. בשנת 1951, כשיצא מתפילה במסגד אל־אקצא, נורה למוות בידי מתנקש פלסטיני. היה זה המנהיג הראשון שנפל קורבן לרעיון השלום בין ישראל לערבים. המנהיג השני היה אנואר סאדאת והשלישי יצחק רבין, הפעם בידי מתנקש יהודי.
במסגרת מאבקן של מדינות ערב נגד ישראל, גויסו הפליטים הערבים למעשי טרור נגד מדינת ישראל, שהחלו מיד עם הקמת המדינה ובוצעו בארץ ובחו"ל. בדרך זו נוצר גם העם הפלסטיני. אבל המציאות היא שעם כזה נוצר, ועם מציאות זו עלינו להתמודד.
הבעיה הוחמרה בעקבות מלחמת ששת הימים, שבה זכתה ישראל בניצחון הגדול ביותר בתולדות העם היהודי. צה"ל כבש את כל סיני, את הגדה המערבית ואת הגולן. ישראל סיפחה את מזרח ירושלים וסביבתה ולאחר מכן את רמת הגולן. באורח פרדוקסלי, תרם ניצחון זה תרומה דרמטית להיווצרות העם הפלסטיני ולחיזוקו. לראשונה מאז תקופת המנדט הבריטי נמצאו מרבית ערביי ארץ ישראל תחת שלטון אחד – ישראלי.
אחד הצעדים הראשונים שאותם נקט שר הביטחון משה דיין אחרי המלחמה, היה פתיחת הגבולות בין ישראל לשטחים שנכבשו. צעד גאוני לטווח הקצר, אך הרסני לטווח הרחוק. ישראל התרגלה לעבודה הפלסטינית הזולה, ואילו הפלסטינים מרצועת עזה, מהגדה המערבית ומישראל עצמה יכלו כעת, לראשונה, להיפגש אלה עם אלה, ותחושתם הלאומית זכתה לחיזוק אדיר. תופעה מזעזעת שצמחה בעקבות פתיחת הגבולות הייתה ריבוי נשים (פוליגמיה) בקרב הבדואים, שרכשו לעצמם נשים פלסטיניות במספרים מרשימים.
שליטה לעד בפלסטינים?
ישראל נותרה חסרת מדיניות בכל הנוגע לעם הפלסטיני שהיה כעת בשליטתה. החשיבה היחידה התמקדה בשליטה על השטח, תוך התעלמות מהפלסטינים היושבים עליו. היה ברור שזוהי פצצת זמן. היו גם שתי הזדמנויות להסיר מעלינו את הבעיה, או לפחות לחלוק אותה עם מדינות ערב.
בשנת 1979 נחתם הסכם השלום עם מצרים, שבו ויתרה ישראל, בהנהגת מנחם בגין, על כל סיני. מנהיג מצרים סאדאת, שהיה חכם בהרבה מבגין, הותיר את רצועת עזה, ואיתה את הבעיה הפלסטינית כולה – מהמסד ועד הטפחות – בידי ישראל. בגין הסכים לכלול בהסכם עם מצרים הוראה בדבר אוטונומיה לפלסטינים בעזה ובשטחים, אך הפר את ההסכם בנקודה זו. בעקבות זאת פרש דיין, אז שר החוץ, מממשלתו.
הניסיון השני לשוב ולגלגל את האחריות לבעיה הפלסטינית למדינה ערבית נעשה על ידי שמעון פרס, בשנת 1987, בימיה של ממשלת האחדות הלאומית בראשות יצחק שמיר. שר החוץ פרס הגיע להסכם עם חוסיין, מלך ירדן, בדבר הסדר בגדה המערבית. תוכנו המדויק של ההסכם מעולם לא פורסם, אך שמיר סירב להעלות את הנושא לדיון בממשלה, והעניין ירד מהפרק.
בדצמבר 1987 שינה המאבק הפלסטיני את אופיו כאשר פרצה האינתיפאדה הראשונה. הייתה זו התפרצות עממית נגד השלטון הישראלי, שהשתקפה בהפרות סדר המוניות, בצד פעולות טרור שהלכו וגברו. במהלך האינתיפאדה הודיע חוסיין מלך ירדן על התנתקות מהגדה המערבית. האופציה הירדנית נסגרה, ומעמדו של ארגון השחרור הפלסטיני (אש"ף) בשטחים הלך והתחזק.
האינתיפאדה הראשונה הסתיימה בשנת 1993, בתקופתה של ממשלת רבין, כאשר נחתם הסכם אוסלו הראשון בין מדינת ישראל לבין אש"ף. היה זה הסכם גרוע ומסוכן, בעיקר נוכח העובדה שיאסר ערפאת, מנהיג אש"ף, לא התכוון לקיימו והמשיך לחתור להחרבת ישראל. עם זאת עלינו לשאול איזו ברירה נותרה לישראל? האפשרות להשאיר בידי מצרים את הבעיה הפלסטינית בעזה נסגרה על ידי בגין בהסכם השלום עם מצרים. לאחר מכן נסגרה האופציה הירדנית בידי שמיר. האם נגזר על ישראל לשלוט לעד במיליוני פלסטינים חסרי זכויות? האם זה בכלל אפשרי בעולמנו?
ואז בא נתניהו
אחרי בגין ושמיר הגיע בנימין נתניהו עם רעיון "גאוני" חדש: למסד את ההפרדה בין יהודה ושומרון לבין רצועת עזה, שבה ישלוט חמאס, בתמיכת ישראל, שתשלם לו דמי חסות בכסף קטארי. היה זה ההסדר הגרוע מכל, שהוביל לאסון הנורא ב־7 באוקטובר.
כעת ברור שלא נוכל להתחמק מהבעיה הפלסטינית, הנמצאת כולה בפתחנו. מובן גם שלא נוכל לשלוט בחמישה מיליון פלסטינים בגדה וברצועת עזה. ישראל, בשיטת הדחיינות הרגילה, מתחמקת מכל פתרון עד שיגיע הרגע שבו ייכפה עליה הפתרון הגרוע מכל.
הסוגיה מפוצלת כרגע לשתי בעיות הכרוכות זו בזו. האחת בעיית "היום שאחרי" המלחמה ברצועת עזה. בעיה זו חייבת הייתה להתעורר ביום שלפני. כלומר, לפני ששולחים חיילים להילחם ברצועה, צריך היה לחשוב מה יהיה עם התושבים במהלך הלחימה, מי יטפל בהם ומה יהיה ביום שאחרי שוך הקרבות. כל זה כמובן לא נעשה. המחשבה היחידה הייתה להבטיח את הישרדות השלטון הקטסטרופלי הנוכחי בישראל.
השאלה השנייה, הכרוכה בראשונה, נוגעת להסדר כללי עם הפלסטינים. כדאי גם להבין שהצונמי הבינלאומי שאנו חווים כיום נעוץ לא רק באנטישמיות. הוא גם תוצאה של שלטון ישראל בשטחים, הנמשך זה כ־50 שנה, כאשר המתנחלים הולכים ודוחקים את הפלסטינים חסרי הזכויות, שאינם זוכים להגנה מספקת. התופעה רק גברה עם שליטתם של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר על נתניהו וממשלתו הנוכחית.
בעניין זה מוטל על ממשלת ישראל להציע כצעד ראשון הכרה באוטונומיה פלסטינית, אותו הסדר שעליו חתם מנחם בגין עם סאדאת, ושאותו הפר. זה מהלך מסובך, המחייב הסכמה על מסגרת האוטונומיה ועל סמכויותיה.
צעד זה צריך להיות מלווה בהכרזה שהאוטונומיה תוכל בעתיד (לאחר מספר שנים שעליהן יוסכם בין הצדדים) להביא למדינה פלסטינית מפורזת, בכפוף לסידורי ביטחון מתאימים, ובכפוף לכך שבתקופת האוטונומיה יתקיימו שורה של תנאים, ובהם הפסקה מוחלטת של הטרור וההסתה לטרור, הפסקת המימון של טרוריסטים שהורשעו ושינוי בתוכני הלימוד בבתי הספר כך שתשתקף בהם הכרה בישראל ובזכות קיומה. הפרת תנאי מתנאים אלה, דוגמת ביצוע מעשי טרור נגד ישראל, תגרור דחייה בהקמת המדינה הפלסטינית.
צעד בכיוון זה ישקם את מעמדה של ישראל, יבטיח את ביטחוננו ואת הדמוקרטיה במדינה, יוביל להסכם עם סעודיה ויצמצם בצורה דרמטית, ואולי אף יבטל לחלוטין, את הסכנה האיראנית.