כשהדבר הבא יקרה, אז באמת כבר לא נשרוד כמדינה

כולם מדברים על קונספציה מדינית וביטחונית שקרסה. אני לא רוצה לעסוק בזה פה. אני רוצה לעסוק בקונספציה שקרסה מהיום הראשון שבו קמה מדינת ישראל. כולנו שבויים בה, ולא חשוב איפה כל אחת וכל אחד מכם גרים. אנחנו זועקים את זה - ראשי הרשויות בדרום ובצפון, בנגב ובגליל - הרבה שנים. זה קשור למדינה שלנו ואיך היא תיראה בעתיד.

במעבה האדמה: כך נראית המנהרה בה הוחזקו גופות חטופים | צפו
פוטין מחפש יורש: ספקולציות ברוסיה לאחר מינוי חדש של נשיא המדינה

קונספציה שקרסה מהיום הראשון שהוקמה המדינה היא שאנחנו כאומה, כמדינה, כל הממשלות, מקדשים את גוש דן. אנחנו קורצים לצעירות ולצעירים שלנו: אתם רוצים להצליח? לכו לשם. שם ההצלחה, שם ההזדמנויות שלכם. כל הסטארט־אפים ובתי החולים הכי טובים, ואיכות החיים, ותוחלת החיים הכי גבוהה נמצאת שם.

אנחנו לא מבינים עד כמה אנחנו מאבדים את עצמנו לדעת. אם למדינה הזו לא יהיו שוליים חזקים ואיכותיים. אם חבר'ה צעירים לא יבואו מתוך בחירה לנגב ולגליל, לצפון ולדרום. זה יהיה פספוס ענקי. עכשיו יש הזדמנות, שעת כושר אדירה.

אנחנו שוכחים שכשלאט־לאט אנחנו מאבדים את האזורים הכי אסטרטגיים, לא נוכל לשרוד כמדינה. לא נוכל לשרוד כאומה, כשיש פערים כאלו וכשאנחנו מרכזים את רוב אוכלוסיית ישראל ברדיוס כל כך מצומצם. חוסן לאומי זה גם איך ייראה היום שאחרי. לבי נצבט כשאני רואה את אחיי ואחיותיי ואת ראשי הרשויות בצפון. אנחנו מוותרים על חבל ארץ - וזה לא קשור לדעות פוליטיות. מי יחזור לשם? מי מהצעירים שם יראה את העתיד שלו בצפון או בדרום? מי יחזור מחר לעוטף?

על יכולת של אמא ואבא שיש להם ילד או ילדה אוטיסטים למצוא פה קלינאית תקשורת. איזו מדינה אנחנו? זה הסטארט־אפ ניישן? זאת הערבות ההדדית? אל תחשבו, חבריי שגרים בגוש דן, שאם לא יהיה טוב בדרום, בגליל ובצפון, אצלכם יהיה טוב.

בהזדמנות הזו לא רק ממשלת ישראל ולא רק העולם היהודי חייבים להתגייס בשביל הנגב והגליל, הצפון והדרום – גם ראשי החברות הגדולות במשק. אני יודע, ואני מדבר מתוך כאב. הרבה יותר נוצץ להיות יו"ר אגודת הידידים של הקאמרי ושל הבימה, ולתת חסות למכבי תל אביב בכדורסל ולהפועל ירושלים.

אבל אם בפריפריה לא יהיה תיאטרון יוצר ותזמורת סימפונית וקבוצת כדורסל, אנשים לא ירצו לגור בה. אנשים מחפשים גם גאוות יחידה. הם רוצים איכות חיים. הם לא יבואו לדרום או לצפון רק בגלל ציונות. הם רוצים לחיות, הם רוצים להיות, הם רוצים להגשים את עצמם. ואם לא תהיה להם הזכות להגשים את עצמם. הם לא יהיו פה.

שתי מדינות במדינה אחת

אתם יודעים כמה שנים מדינת ישראל צריכה לקבל החלטה על הרכבת המהירה? אולי תופתעו לדעת שאחרי השקעות של עשרות מיליארדים בתשתיות רכבתיות, הרכבת של לפני 12 שנים בין באר שבע לתל אביב, לפני ההשקעות הגדולות, הייתה יותר מהירה מזו של היום. נסיעתה ארכה שעה ושתי דקות. כי מה מהותה של רכבת כבדה? לנסוע ממטרופולין למטרופולין בזמן הכי קצר. ומה קורה היום? הרכבת עוצרת, ועוצרת ועוצרת, שבע תחנות.

אבל אם אנחנו באמת רוצים לחבר את המדינה הפצפונת שלנו, צריך לקבל החלטות אמיצות. אז נכון, מהירות של 250 קמ"ש בקו הרכבת עולה יותר כסף בטווח של העשור הקרוב, אבל איזה רווח יש! זה לא רק תשתיות לאומיות, אלה גם תשתיות אנושיות, כי זה מחבר בין ערים.

250 קמ"ש, רק שתדעו, בין באר שבע לתל אביב, זה אומר 28 דקות. זה אומר שאין פריפריה. זה אומר כמו שתושב לונדון, פריז או ניו יורק עולה מעונב בבוקר לרכבת ונוסע למקום העבודה שלו. כשזה יקרה, יותר אנשים יגורו פה, כי יוקר המחיה הרבה יותר זול, ואפשר לקנות דירה הרבה יותר מרווחת, ומשקיעים יותר בחינוך ותהיה תרבות פנאי. אבל אם רוצים לנסוע לגוש דן זה בסדר, כי אנחנו מדינה אחת וחשוב שהכל יהיה פתוח.

צריך לקבל את ההחלטות שיפתחו את המחיצות והגבולות שיש בינינו. אנחנו לא יכולים לבנות שתי מדינות בתוך מדינה פצפונת אחת. אוטוטו, אני מקווה, אנחנו נכריע את האויב שלנו, אבל השאלה: מה יקרה יום אחרי ההכרעה? איך אנחנו לוקחים את המדינה שלנו, ואיך אנחנו הופכים אותה שוב לפלא? זה בידיים של כולנו. בלב ובאהבה שיש לנו למדינה האחת והיחידה שיש לכולנו.

מתוך נאומו של ראש עיריית באר שבע, בכנס ההוקרה לכתבי התקשורת שגילו גבורה מיוחדת במלחמת חרבות ברזל, אירוע שיזם וארגן יו״ר איגוד דוברי הרשויות, אמנון יוסף
[email protected]