שישי לפנות ערב. כבכל שבוע, התחלתי את רוטינת השבת שלי, הכוללת שנ"צ קצר, כוס קפה מהבילה, סקירה קצרה של עיתוני סוף השבוע, רדיו על 'שבת עברית', ומחשבות על הכנת דבר מה לאכול, בעודי מאלתרת מנה ומסרבת לעקוב אחרי מתכון מסודר.
רקטת בורקאן של חיזבאללה פגעה בבסיס בקרית שמונה | צפו בתיעוד ההרס
33 חטופים חיים בשלב הראשון: פרטים חדשים על ההצעה הישראלית
מתכונים מגבילים אותי (ואתם מבינים מה זה אומר על אפייה). בחודשים האחרונים, מאז אותו יום שבת ארור, הפכה הרוטינה שלי למסלול בריחה מכל החדשות האיומות, למרות שלעיתים הן לא פוסחות גם על סוף השבוע.
אתמול שוב עקבתי אחרי השלבים, כשמאוחר יחסית גיליתי שנשיא ארצות הברית ג'ו ביידן נואם בפני האומה, נאום העוסק ספציפית בנו ובמלחמה. ובאופן חריג שבחריגים, קיבלנו אישוש לאחת מדאגותינו הגדולות ביותר: זו הנוגעת לשיקולים זרים המובילים אותנו לאורך המלחמה הארוכה מדי. המנהלים את המו"מ לשחרור החטופים. המתערבים בעניינים הנוגעים לחיים של כל כך הרבה בני אדם.
כך, במילים ברורות שאינן משתמעות לשני פנים, אמר נשיא המעצמה האמריקאית כי "אני יודע שבישראל יש אנשים, כולל בקואליציה, שלא יסכימו ורוצים להמשיך במלחמה - והחטופים לא חשובים להם". ככה פשוט. באותה נשימה, פנה אלינו, תושבי המדינה רבתי, וקרא לנו להבין מה יקרה אילולא ההזדמנות לעסקה כפי שתיאר אותה תהפוך גם היא לנחלת העבר.
נשיא אמריקאי מעולם לא דיבר כך בעבר. הוא מעולם לא פנה לאזרחים הפשוטים, אלה שבסך הכל מייחלים לחיים נורמליים שהצרה הגדולה ביותר שלהם היא האינפלציה. מצד שני, גם סיטואציה כמו זו לא פגשנו מעולם; הפכנו למוחרמים בזירה הבינלאומית, כל העיניים של כולם על רפיח, בעוד מעלימים עין מהחטופים המוחזקים בתת תנאים במקום להיות בבית עם המשפחות והחברים שלהם.
מספר החיילים שנפלו מפרוץ המלחמה בלתי ניתן לעיכול, ועמו מספר הנרצחים מהבוקר הנורא ביותר שחווינו. ההיקף המדאיג של הישראלים שכן שבו מהקרבות או מהמסיבה בגופם, אך נפשם נותרה בשטח, גבוה גם הוא לאין שיעור. וכגודל ההבטחות מצד בכירי הממשלה, הרבה מאוד באמת לא משתנה כבר יותר מדי זמן.
אני מודה שבדרך כלל, כדרך חיים, אני מנסה להסתכל על כל הצדדים של המטבע. לרוב אני מגלה שבאמת יש עוד צדדים, שלולא הבטתי עליהם הייתי מגיעה למסקנה אחרת לגמרי. אתמול חסך לנו הנשיא ביידן את הפזילה לצדדים, ואמר בבירור כי גורמים בממשלה, ובין היתר בקואליציה, מנסים להוביל להארכת המלחמה. זה המצב. על הראש של החטופים, של המשפחות שלהם, של המשפחות השכולות, של כולנו.
באופן מוזר, הדברים של ביידן עודדו אותי. פתאום מה שקורה הרבה יותר ברור. מוכח. ניתן לתיעוד. אבל התקווה התחלפה שוב בייאוש גדול, כשהיום כבר נמסר מלשכת רה"מ כי המתווה שהוצג הוא "נון סטרטר". תוסיפו לזה את היחס המזלזל של ראש המל"ל צחי הנגבי לכמה מנציגי משפחות החטופים, וליחס המזלזל (שוב) של חבר הכנסת חנוך מילביצקי לאח של חטוף נוסף. לא משמח בלשון המעטה.
משהו שחשוב שנזכור, אם בכל זאת בא לנו קצת לרומם את רוחנו. באותה קואליציה, זו שהנשיא ביידן דיבר עליה, יש גם אנשים שחושבים בדיוק כמוהו. שיודעים שהגיע הזמן לממשלה אחרת שבאמת תצליח להזיז אותנו מלוע הבור שאנחנו נמצאים מעליו כל כך הרבה זמן.
לידם יש גם מספיק נבחרי ציבור ראויים באופוזיציה. וגם תומכי הליכוד המושבעים יודעים זאת. הנאום אתמול היה קריאת השכמה בדיוק עבורם. אולי יותר מאי פעם. אסור לפספס אותה.