ממשל הנשיא ג'ו ביידן הגיע למסקנה שישראל מצתה את המהלכים הצבאיים ואילו מעמדה קרס בכל הזירות האחרות הקריטיות: המדינית, ההסברתית והמשפטית. חשיפת המתווה נועדה לעצור את הקריסה, לנטרל את זירות המלחמה האחרות ולחצים פנימיים של מערכת הבחירות לנשיאות מול טראמפ.
רעידת אדמה? ליברמן טען: "נתניהו הציע לי בסוף השבוע את תיק הביטחון"
ביידן דחק את נתניהו לפינה, אך רה"מ התחיל את השבוע מחוזק | אנה ברסקי
ניסיון המלחמות שהתנהלו במאה הנוכחית מראה שכדי למקסם הישגים צבאיים, מהיום הראשון יש לחשוב ולתכנן אסטרטגיה של סיום המערכה או של יציאה ממנה. ממשלת נתניהו קבעה מטרות למלחמה בחמאס בעזה, אבל מטעמים פוליטיים של שימור הקואליציה, לא דנה ביציאה או במושג הפופולרי יותר- "היום שאחרי". ביידן הציג אסטרטגיה של יציאה שמבוססת על מימוש מטרות המלחמה ששתי המדינות מסכימות עליהן.
הוא חשף את מתווה נתניהו לשחרור הדרגתי של החטופים ומלכד אותו בכבלים שהוא עצמו סיפק. החשיפה הפתיעה את נתניהו שנשען על טענת חמאס שלא ינהל משא ומתן עם ישראל כל עוד נמשכת הלחימה ברפיח, ובוודאי שלא ציפה לחשיפת המסמך, בעיתוי הנוכחי ועוד על ידי הנשיא עצמו.
ביידן דיבר לציבור בישראל מעל ראשו של נתניהו בבקשה לתמוך במתווה שחשף. לכאורה עניין תמוה. למה יש לפנות לציבור בארץ שיתמוך במתווה שראש הממשלה שלו הציע? התשובה טמונה בהיסטוריה של היחסים בין ממשלים אמריקניים לנתניהו, בעיקר לגבי תוכניות שהוא עצמו הציע.
נתניהו אמר כמה פעמים שהוא וביידן ידידים יותר מארבעים שנה. נכון, אבל ההיכרות הזאת לא הייתה תמיד חיובית. ביידן מכיר את טכניקות ההתחמקות של נתניהו, שמבטיח דבר אחד בחדרים סגורים, חוזר בו בהצהרות פומביות ואחר כך עושה עוד כמה סלטות פוליטית. הוא חשש שכך יקרה גם עם המתווה שנתניהו העביר לו, ולכן החליט לחשוף אותו במלואו.
העיתוי אינו מקרי. כבר כמה חודשים שביידן מתרשם שבן גביר וסמוטריץ' שולטים בנתניהו ולא להיפך, ושהוא נותן לשיקולים פוליטיים ואישיים מקום מכריע בקבלת ההחלטות שלו. הוא גם שמע את גנץ ואייזנקוט שמאיימים לעזוב השבוע את הקואליציה בטענה שאבדו את השפעתם בקבינט המלחמה המצומצם.
ההצהרה שלו נועדה גם לבקש מהם לשקול מחדש את האולטימטום שלהם לנתניהו, להישאר בקואליציה ולהיאבק למימוש המתווה. ממשלה קיצונית בלי גנץ ואייזנקוט, ועם שליטה עוד יותר מוחלטת של בן גביר וסמוטריץ', היא חלום בלהות שעוד עלול לייצר משבר חמור עם וושינגטון.
ביידן חושב שהמתווה שהציג יהיה מפתח קסמים לסילוק כל האיומים על ישראל, האזור והבחירות לנשיאות. אם תיעצר המלחמה בעזה, חיזבאללה יפסיק את האש בגבול הצפוני ויתאפשר מהלך דיפלומטי שיביא לנסיגתו מהגבול ולהחזרת העקורים הישראלים לבתיהם; החות'ים יפסיקו את ההתקפות על אוניות בים האדום ויחודש השייט דרך תעלת סואץ; בתי הדין הבינלאומיים בהאג יעצרו את מהלכיהם נגד נתניהו וישראל, יפסקו הקריאות להשעות אספקת נשק לישראל; וההתנגדות לביידן בתוך מפלגתו בגין תמיכתו בישראל תצטמצם.
יחד עם זאת, המתווה שהציג כולל שלבים ועקרונות, מעיין מפת דרכים. על כל נושא עוד יהיה צורך לנהל משא ומתן קשה. הבעיה היא שהמתווה מייצג את המקסימום שישראל יכולה לתת, ובן גביר וסמוטריץ' מערערים גם על כך; ואילו מהצד של חמאס, זהו רק בסיס למשא ומתן שבמהלכו הם ידרשו ויתורים נוספים מישראל.
במתווה יש כמה חורים לא קטנים. למשל, ביידן אמר ששלטון חמאס יוחלף אבל לא הסביר למה הארגון הרצחני יקבל תהליך שאמור להביא לחיסולו. ביידן דיבר על ערובות אמריקניות שינתנו לחמאס על מילוי כל התנאים שישראל תקבל על עצמה, ואילו קטר תערוב לכל ההתחייבויות שחמאס יקבל עליו. זו היא סימטריה מגוחכת. לארצות הברית יש מנופי לחץ על ישראל, ואילו לגבי קטר, הניסיון הוכיח או שהיא אינה רוצה להפעיל מנופים על חמאס או שאין לה בכלל כאלה.
במקביל להצהרת ביידן, נתניהו הוזמן רשמית לנאום לפני שני בתי הקונגרס. הדמוקרטים סובלים מטראומה שנאום דומה גרם להם ב-2015, כאשר נתניהו תקף את אובמה על הסכם הגרעין שעמד לחתום עם איראן. אז נוצר קרע קשה עם המפלגה הדמוקרטית ועם יהודי ארצות הברית, שרובם המכריע הם דמוקרטים או תומכים במפלגה.
ממשל ביידן לא היה רוצה לראות את נתניהו בוושינגטון לפני ביצוע המתווה שאותו חשף, ויודע שהנאום בקונגרס עשוי לסייע לו בזירה הפוליטית בארץ. אבל לא הייתה לו בררה. יו"ר בית הנבחרים הרפובליקני, מייק ג'ונסון, החליט להזמין את נתניהו עם או בלי הדמוקרטים. ביידן חשש שאם לא יצטרף ליוזמה, הוא יפסיד בוחרים פרו-ישראלים. ההזמנה לנאום, חתומה הפעם ע"י מנהיגי הרפובליקנים והדמוקרטים בשני בתי הקונגרס.
אולי ביידן חושב שהנאום יספק לו הזדמנות להראות שהוא תומך בישראל, ומצד שני, להעניק לנתניהו חיבוק דב. עדיין לא ברור מתי הנאום יצא לפועל והאם פעם אחת לשם שינוי, נתניהו יתעלה על עצמו, יגיד תודה לביידן על תמיכתו ויציג חזון לסיום המלחמה ולמזרח תיכון, שהולם את האינטרסים האמריקניים, ולא רק את אלו שלו ושל הקואליציה שלו.
הכותב הוא מומחה לארצות הברית באוניברסיטת בר-אילן וחוקר בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.