מה שהיה זה לא מה שיש היום. אמירה כל כך בנאלית אבל כל כך מתאימה לימינו אלו - פטירתו של דוד לוי, מי שהיה ממנהיגי וממובילי המהפך השלטוני בשנת 1977, מי שבלשון פרשני הכדורסל לקח ממפא”י את “הבלטה” החברתית - זו ששמה את הציבור העובד בראש סדר עדיפויותיה.
"כמה אנרכיסטים קיבלו כתבי אישום?": יאיר נתניהו למען החשוד בתקיפת האב השכול
קירבי על עסקת החטופים: "לא אחשוף את הפערים המינוריים בין ישראל וחמאס"
לוי היה מי שהציג לציבור פנים חדשות של מנהיגות צעירה שהגיעה מהפריפריה ולא הסתפקה יותר בפירורים שהשאירו לה תומכי תנועת העבודה שהחזיקו בשלטון 19 שנים ברציפות. הוא לקח מהם את הרטוריקה של דאגה לחלש והעבירה למפלגתו - הליכוד, שלימים זנחה דרך זו בבוטות גדולה יותר מאשר זו של מפא”י. הליכוד של היום היא אומנם התוצאה האלקטורלית של “מהפך לוי”, אך בינה ובין ערכיו של לוי אין דבר וחצי דבר.
לוי, שהתחיל את דרכו הפוליטית במפא”י, הגיע מהר מאוד למסקנה כי דרכו שלו כטפסן בניין מבית שאן לא תובילו למחוזות של השפעה במפלגתו. מהר מאוד הבין כי מקסימום יהפוך לקישוט להתהדר בו. לוי ב"חרות" של אז לא העלה בדעתו כי גם במפלגתו החדשה ייתפס כמושך קולות ותו לא ויזכה לקיתונות של לעג, בוז וקלס. כל התמודדות של לוי נחשבה כ”רדיפת כבוד של יוצא עדות המזרח” ואילו יריביו היו תמיד מי שהכבוד מהם והלאה וכל רצונם הוא לתרום למדינה מכישוריהם העילאיים.
גם בתקשורת הישראלית זכה לוי לסיקור מאוד סטריאוטיפי ואני זוכר היטב שבכל משבר בינו ובין הנהגת הליכוד נמסר כי “השר לוי הסתגר עם מקורביו בביתו בבית שאן ואכל שיפודים”. כאילו שאי פעם שמענו על מנהיג אחר בליכוד שבשעת משבר הסתגר בחווילתו בסביון (למשל) ואכל רגל קרושה עם מקורביו.
הואיל ובלי הספד ישראלי טיפוסי אי אפשר, כלומר “המנוח, המנוח ואני, אני אני אני אני”, אציין כי במהלך חיי המקצועיים יצא לי פעם אחת לעבוד לצדו של לוי באיזה כנס סוכנותי שהוקדש לשיקום שכונות. שם גיליתי אדם חכם ופיקח עם חושים מחודדים, בעל גישה חברתית שיוצאת מהלב ולא מהפה לחוץ. גיליתי דוד לוי שמדבר צרפתית נהדרת.
מסתבר שלוי, שאין מי שלא לעג לו על חוסר בקיאותו באנגלית, מעולם לא זכה למילת שבח על הצרפתית שהייתה שגורה בפיו. באותו כנס גיליתי אוטודידקט יוצא דופן. למדן שמתכונן כראוי לכל ישיבה, לא “מחפף” בקריאת חומרים מקצועיים, מפנים ויודע להוביל גם את הדרג המקצועי לכיוונים החברתיים בהם האמין.
דוד לוי גם לא חשש להצביע בניגוד לכל חברי מפלגתו בממשלת האחדות בראשות פרס והביא בקולו לקבלת החלטה על סיומה בפועל של מלחמת לבנון הראשונה והקמת רצועת הביטחון בדרום לבנון.
לוי היה איש שלום, וזכור לי היטב אחד ממשפטי המפתח שלו: "החובה של כל מדינאי היא לעשות ולחשוב מחוץ לקופסה. הדבר הראשון שצריכים לחשוב עליו הוא חיזוק המגן שלנו. צריך לעשות הכל כדי לשבור את מעגל השנאה מסביב ולחפש כל סדק. לשאוף לחיים שקטים ולשלום לילדינו".
ואם גם בימינו אלו ברצוננו לעסוק, אביא עוד אחד מציטוטיו של דוד לוי: "אני קורא להנמיך את הלהבות. האחריות צריכה להנחות אותנו במערכה הדמוקרטית להעמיד את הנושאים המרכזיים, לרדת מההתקפות הנוראיות והאישיות". לצערי על כגון אלו נאמר כי מה שהיה הוא לא מה שישנו ומי שהיה הוא לא מי שישנו.
הכותב שימש כיועצו של שמעון פרס בשנים 2016־1990