מבין שתי דרכים בחרתי בזו שבה הלכו פחות. כך אמר המשורר האמריקני הידוע רוברט פרוסט ודומה כי בעת הנוכחית אחרי הצהרת ביידן ישראל נמצאת בשלב שבו עליה לקבל החלטה בנוגע לדרך שעליה לצעוד בה במסגרת המלחמה הרב זירתית שהיא מנהלת. השבוע הנוכחי יעמוד ללא ספק בסימן הצהרת ביידן והדילמות והמחלוקות שהיא מייצרת המעורבבות בתוך פוליטיקה ישראלית מחד גיסא ואמריקנית מאידך גיסא.
אז בואו נעשה סדר בתמונה שנראית כל כך מסובכת ונמפה את הגישות השונות כלפי המלחמה והמשכה. חשיבוח העניין נובעת מכך שאלה הן הגישות הגדולות שבמידה רבה מעצבות את השיח בישראל כלפי המלחמה וכל הצעה לעסקה שנוגעת אליה צריכה להיות מנותחת דרך אחת הגישות הללו. זו המפה הגדולה שבתוכה מתנהל המשחק הפוליטי, ביטחוני והמדיני כאחד והיא מאפשרת לנתח את עמדות השחקנים השונים מתוך הסתכלות שהיא ממעוף הציפור.
הגישה הראשונה היא גישת "לעולם לא - זה עכשיו" – ברוח אמירת ראש הממשלה בנאומו בעצרת לאירועי זיכרון השואה ביד ושם לפני כחודש. זו גישה הרואה במלחמה הנוכחית קרב מפתח במאבק איתנים כלל אזורי שעתיד לקבוע את דמותה וגורלה של החברה הישראלית ועתיד המדינה. גישה זו רואה את האירוע במונחים היסטוריים ואת המלחמה במונחים של מלחמת קיום שיש לה השלכה ברורה על עצם קיומו של המפעל הציוני-יהודי בארץ.
לכן המסקנה הנגזרת מתוך הגישה היא שאסור לישראל להפסיד בכל היבט שהוא אלא לחתור לעבר המוחלטות. עולם המושגים של אלה המצדדים בגישה הזו הוא עולם המונחים של הכרעה, מיטוט, השמדה, ניצחון. זו גישה הרואה לנכון לחתור להכרעה בכל זירה אפשרית, ולא רק בעזה, ובעיקר נכונה לשלם את המחירים הנילווים הכרוכים בכך הן במישור הפנימי והן בחזית הצבאית וגם בזו הבינלאומית, גם אם הדרך לשם תארך זמן רב.
גישה זו מאמינה בכוח הצבא ואף ברוח ישראל והמחזיקים בה בטוחים כי צה"ל יכול ומסוגל לנצח בכל זירה אפשרית. הוא אמנם ספג מהלומה קשה ב-7 אוקטובר אבל התאושש ויכול לעשות את שצריך ומוכרחים לעשות – לנצח. גישה זו מאפיינת חלקים קטנים מהפוליטיקה הישראלית (השנואים על האמריקנים ועל ממשל ביידן) ובעיקר מאפיינת חלקים גדולים מהציבוריות הישראלית (להבדיל מהאליטה הספקנית) שמצפה לניצחון ברור, מוחלט, שאינו משתמע לשום צד, ודאי לנוכח קורבנות היום הארור של ה-7 אוקטובר.
הגישה השנייה היא גישת הפשרה המדודה. גישה זו מניחה כי ישראל מדממת מבחינה אסטרטגית. היא סובלת ממצור בינלאומי, אנטישמיות מטורפת, ובמקביל נשחקת צבאית וגם כלכלית. לפי הגישה הזו אין סיכוי לניצחון מוחלט, ודאי לא במונחים של הגישה הראשונה, כולל ברצועת עזה מאחר שלשם הכרעה כזו נדרש זמן לחימה רב במונחים של שנים ונוכחות ארוכת חודשים ושנים ברצועה שגם כרוכה בהיעדר חלופות בהשקעה ישראלית אדירה בדמות ממשל צבאי.
לפי גישה זו מציאות כזו אינה אפשרית במונחי הלחץ המופעל כעת על ישראל והמחירים שהיא עלולה לשלם בגין ניהול מערכה מתמשכת בסגנון אוקראינה. המחזיקים בגישה זו סבורים כי המלחמה הוכיחה עד כמה ישראל אינה חזקה כפי שדמיינה את עצמה ודמיינו אותה יריביה. המלחמה מחזירה אותה לפרופורציות. ולכן המציאות העכשווית משולה לחוק התמורה השולית הפוחתת.
רוצה לומר, ככל שנמשכת ההתכתשות כך ישראל מאבדת נכסים אסטרטגיים. אבל מעבר לכך, לפי גישה זו, דווקא משום שישראל אינה חזקה ואינה מסוגלת להכריע את יריביה, עליה לבנות את עצמה מחדש ולשקם את עצמה לקראת המשך המערכה שלא תסתיים בקרוב גם אם תהיינה הפוגות קצרות. לכן, המסקנה המתבקשת היא, שישראל צריכה לחתור לעצירה זמנית של המערכה, להסתפק ביעד של שחרור החטופים כולם ולנצל את ההפוגה כדי לשקם את עצמה ולהיערך להמשך אתגריה ולהמשך המערכה שתימשך זמן רב.
הגישה השלישית, היא גישת הפשרה החלולה. הגישה הזו שותפה למסקנה של אנשי הגישה השנייה. כלומר, היא חותרת להפסקת המלחמה לאלתר ולעסקת חטופים. ברם, הגישה הזו אינה נובעת ממוטיבציות דומות לזו השנייה, אלא מכאלה שאין בינן והין הביטחון הלאומי דבר. זו גישה שמובילים אותה שני גורמים או בניסוח מוצלח יותר היא נישאת על שני זרמים.
האחד, הוא הזרם הפוליטי שעניינו דבר אחד בלבד - למנף את המלחמה לתכלית פוליטית של הורדת נתניהו ותפיסת השלטון. שותפים לזרם הזה הן אנשי קפלן והחמור מכל גם גורמים פוליטיים קונבנציונאליים ומוכרים הרואים במלחמה הזדמנות לאקזיט פוליטי. השני, הוא הזרם האידיאולוגי שמבחינתו אין לראות במלחמה אירוע היסטורי ייחודי. מדובר בעימות קשה שיצר סוג של סטיית תקן ועתה צריך לחזור לנקודת הבסיס הקודמת שנקטעה בחדות ב-7 אוקטובר. זהו זרם שנישא בחלקו על ידי צמרת צה"ל וגורמים אחרים שמבחינתם הפסקת המלחמה אינה תכלית המשרתת את המשך המלחמה הכוללת. הם אינם רואים בכך הפוגה, אלא הפסקה מוחלטת וטוטאלית של המלחמה ולא כדי לנצח אותה ובה בהמשך, אלא כדי לחזור למקום החמים (והמדומיין) שקדם ל-7 אוקטובר.
בעוד הגישה השנייה והראשונה מבוססות על היגיון פנימי עמוק, חרף השונות הרבה ביניהם, הרי שהגישה השלישית היא המסוכנת מכולן כיוון שהיא נשענת על מוטיבציות פוליטיות, שבטיות, סוציולוגיות שאינן מחוברות לרעיון של הביטחון הלאומי. לא רק שהגישה הזו מסוכנת, מדובר בגישה דומיננטית למדי בשיח הישראלי לצד זו הראשונה בעוד שהגישה השנייה פחות נוכחת בשיח כי עצם התמיכה בהפוגה משייכת אותה לזו השלישית, ולא היא !
שתי הגישות הראשונות הן הרלוונטיות ביותר מאחר והן חולקות את הנחת היסוד המהותית ולפיה המלחמה בעזה מגלמת עימות רחב היקף, משמעותי, שכרוך בו איום קיומי על מדינת ישראל. זאת, גם אם המסקנות שלהן שונות: מצד אחד, המשך המלחמה עד הניצחון ומצד שני, הפוגה כדי להתארגן לשלבים הבאים של המלחמה. מה שצריך להכריע בוויכוח בין שתי הגישות היא שאלה פשוטה לכאורה: האם לישראל יש את הכוח, אורך הרוח, העוצמות הדרושות והכלים כדי לעמוד בהמשך האתגרים של המלחמה. אם התשובה היא חיובית אז הגישה הראשונה היא הנכונה, אבל אם התשובה שלילית הרי שהגישה השנייה מקבלת עדיפות.