הכשל הנורא של ה-7 באוקטובר 2023 מעמיד את החברה הישראלית, ובייחוד את החברה היהודית בישראל, במצב חסר תקדים בתולדות המדינה. אמנם אירועי חטיפת אזרחים כבר היו, הרבה יותר משאפשר להכיל, אך כמות כזו של בני ערובה המוצאים ממש בכוח מבתיהם, ממוצביהם או מאתרי בילוי - טרם נראתה במחוזותינו, ויש לקוות שגם לא נראה לעולם בעתיד.
33 חטופים חיים בשלב הראשון: פרטים חדשים על ההצעה הישראלית
המסכות הוסרו: הקואליציה רואה את החטופים ומשפחותיהם כיריבים | דעה
העורף הישראלי מפריע לניהול המערכה ולניהול המו"מ לשחרור חטופים | דעה
עד לפני כשלושה עשורים התפיסה הייתה שבאירועים כאלו יש לטפל באמצעות התערבות צבאית אגרסיבית ונחושה כדי למנוע מהטרוריסטים הישגים כלשהם, וזאת מחשש שפיגועי מיקוח וחטיפה יהפכו לשיטה קבועה שרק תלך ותסלים בדרישותיה.
אך נדמה כי בשלושת העשורים האחרונים הגישה השתנתה - גם בקרב ההנהגה הצבאית וגם בהלך הרוח המשתקף מדברי רוב ה"פרשנים" בתקשורת האלקטרונית (בעיקר), ונדמה כי גם בציבור הרחב.
אירועי 7.10.2023 זעזעו את דעת הקהל במגמה של התנערות מהקונספציות שהביאו אותנו למצב הזה. בין היתר מקונספציית ההכלה, ההתעלמות מהכוונות המוצהרות של האויב, ומתכונות של יוהרה של אלה שתמיד "יודעים הכל" ולא משאירים מקום לספק ולמחלוקת.
בבת אחת החברה הישראלית התגייסה למאמץ המלחמתי מתוך הבנה צלולה כי יש צורך להשיב מלחמה ולהשמיד את האיום שהתפתח מעזה. לצד זאת, התגלעה מחלוקת בנוגע לשיטת שחרור בני הערובה שנחטפו לעזה.
במחלוקת הזו יש ניואנסים רבים ומורכבים, אך בגדול - ווקטור אחד גורס עסקה "בכל מחיר", גם במחיר של הפסקת המלחמה והשארת חמאס על כנו ככוח השולט בעזה; ואילו ווקטור אחר גורס שחרור בני הערובה תוך כדי המאמץ המלחמתי וכפועל יוצא שלו. המחלוקת הזו משקפת, להבנתי, שני היבטים – עומק ההתרחקות מהקונספציה שרווחה לפני 7.10, והמוקד הערכי.
תומכי ה"עסקה בכל מחיר" מניחים כהנחת מוצא שחמאס מעוניין כיעד בשחרור האסירים מבתי הכלא, לצד המשך אחיזה בשלטון ברצועת עזה. הבניית נרטיב שכזה מאפשר לבעלי עמדה זו לתמוך בה, שכן היא תאפשר לשיטתם לשחרר את בני הערובה שלנו, כי מדובר לכאורה באינטרס של חמאס, שמאפשר לו להגיע למה שהם תופסים כיעדיו. תומכים אלו אף גורסים כי ניתן יהיה לחדש את הלחימה מול חמאס בהמשך, כי לשיטתם לא מדובר במלחמה בעלת דחיפות מיידית.
על כן, תומכי גישת ה"עסקה" מתבססים על לוגיקה סבירה. יש רק בעיה אחת – לפלסטינים יש לוגיקה אחרת.
מתנגדי העסקה סבורים כי חמאס כלל לא מעוניין בעסקה כיעד, אלא כאמצעי להשגת המטרה של איון המפעל הציוני והפסקת קיומה של מדינת ישראל תוך השמדתה או הגליית אוכלוסייתה היהודית. זו המטרה האסטרטגית של הפלסטינים בכלל, ושל חמאס וגא"פ בפרט, והדבר כתוב ונהגה ומשודר – שחור על גבי לבן, וצבעוני על גבי מרקע. אפילו ידיעת ערבית אינה הכרחית להבין זאת, די ביושרה אינטלקטואלית - כל החומרים הרלוונטיים היום מונגשים.
אבל, איך היעד של שחרור המחבלים מסייע לכך? הוא שוחק את תחושת החוסן של היהודים הישראלים, את הביטחון בעצם קיומה של מדינת ישראל ואת ביטחונם הקיומי בה, מה שעלול, מבחינת חמאס - לדחוף את היהודים הישראלים להגר ואפילו בקנה-מידה המוני, מה שיקל על חיסול החברה הישראלית בהמשך.
לאור זאת ובמצב כזה, העסקה מהווה סיכון אסטרטגי ממדרגה ראשונה וגם אם תזכה להסכמה של חמאס היא גם תרע את מצבה של מדינת ישראל והחברה היהודית-הישראלית וכלל לא תוכל להתממש במלואה. שכן החזקת בני-ערובה, חיים וחללים, היא הערובה הטובה ביותר (לכאורה) להישארות חמאס על כנו כשליט בעזה. שוב, השליטה בעזה זה כשלעצמו אינו התכלית מבחינתו, אלא אמצעי למימוש התכלית האסטרטגית של השמדת ישראל.
באשר להיבט הערכי, נשאלת השאלה האם קיום משא ומתן עם ארגון שמגלם את הרוע המוחלט היא לא נירמול שלו. שכאמור, מדובר בארגון טרור שחטף אזרחים ובתוכם קשישים, גברים, ילדים, נשים ותינוקות ככלי להשגת יעדי מדיניות, וכן טבח באופן ברברי כאמצעי לחימה "לגיטימי" בעיני הקהילייה הבינלאומית (ככל שיש בכלל דבר כזה).
אבל ליבת העניין הוא שאלת המיקוד - הפרט או העם והחברה, עכשיו כעסקה או בעתיד כלחץ צבאי.
המיקוד בפרט ובעכשיו מוביל לתמיכה בעסקה, שנוטה להתעלם מתוצאותיה האפשריות במידה ותבוצע. בעתיד, היא יכולה לגרום נזק ממשי לחיי אדם בידי המחבלים שישוחררו, וכן יכולה לתת "קונטרה" למאמץ של חמאס והארגונים הפלסטיניים הנוספים כדי לממש את תכליתם האסטרטגית - בעתיד הקרוב או הרחוק יותר.
ההתעלמות משני גורמים אלו, מנומקת בכך שמדובר בעתיד, ולכן יהיה איך לאתר או לייצר פתרונות לסיכונים האלו - ובה בעת לתת מענה לדחיפות של שחרור בני הערובה.
לעומת זאת, המיקוד בהיבט של החברה ובעתיד מוביל לתמיכה בשחרור בני הערובה באמצעות לחץ צבאי מתמשך, ובניצול הזדמנויות מבצעיות שנוצרות תוך כדי לחימה לשחרור בני הערובה החיים או איתור החללים.
אלו הדוגלים בגישה הזו מוכנים לסכן את חייהם ושלומם של הלוחמים במערכה ושל בני הערובה מתוך תפיסה כי הנזק הפוטנציאלי לכלל בעתיד כפועל יוצא מהעסקה יעלה באופן משמעותי על הסיכון של הפרטים במדינה - לוחמים ובני ערובה כאחד.
מה עכשיו?
עד כה השתדלתי להציג את המחלוקת במקסימום יושרה והגינות. מן הראוי לשאול כעת האם מדובר בגישות שוות ערך או שמא יש עדיפות אובייקטיבית, ולא רק סובייקטיבית, לאחת הגישות? שאלה זו מצריכה מענה כן לשאלה האם יש משמעות לעצם קיום הכלל – העם, החברה, המדינה? שכן – אם אין לקיום הכלל חשיבות, או שחשיבות זו מינורית - אז מדובר על אלו שתומכים בגישת העסקה.
אולם אם יש לקיומו של הכלל חשיבות ומשמעות, צריך לשאול בכנות לא פחות מה קורה בעת התנגשות בין צרכי הכלל לצרכי הפרט? מה גובר? מה קורה כאשר למען קיום הכלל נדרש מהפרט לסכן את חייו ואף לחרף את נפשו? כלומר מה קורה במצב שבו יש צורך אובייקטיבי שהפרטים יסכנו את קיומם הם למען קיום הכלל?
האם נתעדף את קיום הכלל על פני צרכי הפרט, ואף סיכון לעצם קיומו? ומה אם נעשה תיעדוף הפוך? הנוכל להתקיים בסביבה השואפת להשמדתנו אם פרטים לא יהיו מוכנים, באופן מודע לחלוטין, לסכן את חייהם ואף לחרף את נפשם? וצריך להשיב ביושר – במצב הנוכחי, שאם נהיה כנים עם עצמנו - יימשך בטווח של עשרות ואולי מאות שנים קדימה, שבו נתעדף את הפרט על הכלל - משמעו לא פחות ממימוש מטרתם האסטרטגית של הפלסטינים ובני בריתם. מדובר בקץ הקיום היהודי הלאומי, וודאי קץ קיום יהודי לאומי ריבוני.
שכן – אם הפרט חשוב יותר מהכלל – איך נדרוש מהפרטים, או נחנך אותם לכך, לסכן את חיים ואף לחרף את נפש?! במצב כזה מדובר בדרישה פרדוקסלית עד כדי אבסורד בלתי הגיוני בעליל!
לכן מן הראוי לחזור לתובנות היסוד עליהם נשען כל קיומנו ומפעלנו. האדם אינו אטום בודד. הוא לעולם חלק ממשפחתו, מקהילתו, מחברתו ומעמו. למעשה – אחד ממאפיינים הבסיסיים להגדרת קבוצת אנשים כ"עם" הוא אתוס של מוצא משפחתי משותף אי-שם בשחר ההיסטוריה – תודעה המובילה לאחווה מיוחדת בין כל בני העם.
במצב תודעתי כזה, מן הראוי לזכור ולהזכיר שיש דברים חשובים יותר מהווייתנו כפרטים – היותנו חלק מהכלל – מעם, מחברה, ממדינה, וכיו"ב. למען האמת, מעגלי זיקה אלה מטעינים את הפרט במשמעות, במחויבות אלטרואיסטית אדירה ואף מובילה למעשים ראויים (של טוב, צדק וחסד) בתנאי שגרה ולמעשים הרואיים במצבי קצה (תחשבו על רועי קליין, על מתן אברג'יל, על נטע אפשטיין, ועל עוד רבים מאוד שגילו נכונות להקרבה למען משהו ומישהו שהוא מעבר להם עצמם ולאינטרס האנוכי שלהם). ללא תודעה כזו לא יהיה לנו קיום כפשוטו – לא ככלל ולא כפרטים.
וודאי כולנו רוצים בחזרתם לאלתר של כל בני הערובה, החיים והחללים. אולם, הדרך לכך שנויה במחלוקת. זוהי מחלוקת לשם שמים, וודאי אין כאן טובים ורעים. וודאי אין איש היכול לבוא בטענות כלפי בני משפחותיהם של בני הערובה, לבי עם כאבם וכולנו חייבים להם בקשב ובאמפתיה. אולם עלינו להיות מודעים לכך שאהבה מעוורת את השורה. שרצונם המובן לחלוטין לראות במיידי את קרוביהם בחיקם ואת החללים מובאים למנוחת עולם בקבר ישראל אינו מאפשר להם (לחלקם) לראות את המציאות הריאלית נכוחה. מציאות ריאלית בכל אכזריותה.
הביקורת שלי היא על אותם יהודים-ישראלים שתומכים בגישת ה"עסקה" בשם (או כפועל יוצא מ)סולם ערכים שגוי שדבקות בו מסכנת את עצם קיומנו ככלל וכפרטים. בסולם ערכים שגוי לקינו ובו אנו חייבים גם לרפא ולתקן בכך שערכים הנגזרים מעובדת היותנו חלק מעם, חברה ומדינה, ומהכרעתנו החופשית לקבל על עצמנו מחויבות כלפיהם, יהיו נר לרגנו ושיקול מרכזי בהחלטותינו. שנהיה ראויים באמת להקרבתם של הנופלים במערכה שתמשך "עד שכּוחוֹ של ישׂראל בּארצו ידוּן למפרע לתבוּסה כּל התקפת האוֹיב, בּאשר הוא שם; עד שהנלהב ביוֹתר והנוֹעז בּיוֹתר בּכל מחנוֹת האוֹיבים בּאשר הם שם, ידע: אין אמצעי לשבּוֹר את כּוֹח ישׂראל בּארצוֹ, כּי הכרח-החיים אתוֹ ואמת-החיים אתוֹ, ואין דרך בּלתי אם להשלים אתוֹ. זהוּ טעם המערכה" (משה ביילינסון).