אמנון גדל בבית רוויזיוניסטי, שהשתייך אז למיעוט שבמיעוט, והיה כמובן נון־קונפורמיסטי. התכונה של אי־הליכה בתלם דבקה בו והתקיימה במקביל ליכולתו לפעול במסגרת הממסד ולהטות ולו באופן חלקי את המגמה השגרתית לכיוון מלהיב, מעניין וגם צודק יותר. ניגוד זה בין דחיית המוסכמות לפעולה במסגרת הממסד, תוך ניסיון לשנותו, אפיין את המשך דרכו.
חדשות טובות לישראל: הברית עם המדינה הגדולה בעולם הולכת ומתחזקת
גיוס החרדים זה בלוף? המספרים שגרמו ללסת שלי להישמט | חיים רמון
את אמנון פגשתי לראשונה בשנות ה־50 של המאה הקודמת בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ירושלים. היה זה שנים אחדות לאחר מלחמת העצמאות. האוניברסיטה איבדה את הקמפוס שלה בהר הצופים (שחזר לידיה לאחר מלחמת ששת הימים), ושכרה מנזרים אחדים בירושלים שבהם קיימה את הלימודים. הפקולטה למשפטים מוקמה במנזר רטיסבון.
דיברו אז על הסטודנט בעל הציונים הגבוהים, שהוא בבחינת נעלם, לא ייראה ולא יימצא. התעלומה התגלתה בדמותו של אמנון, שבילה את עיקר זמנו בפקולטה למדעי החברה, בחוג לכלכלה, שהדמות הדומיננטית בו הייתה פרופסור צעיר בשם דן פטנקין, שעלה מארצות הברית. פטנקין הנהיג שיטת לימוד חדשה ופתח בפני ישראל את עולם הכלכלה החדש. פגשתי את אמנון באחד הימים שבהם בכל זאת הגיע לפקולטה.
נער צעיר עם שיער קצוץ, מלא אנרגיה ועניין בעולם ומלואו, ולא פחות מכך אידיאליסט הזועם על הנעשה בארץ. לתחומי הלימוד הרחבים שלו הצטרפה אז פעילותו בשורת המתנדבים, שעסקה בסיוע לעולים החדשים, תושבי המעברות. אמנון ניסה אפילו להחתים את השופט זוסמן כדי לצרפו לשורה. זוסמן סירב באדיבות (שורת המתנדבים עסקה במקביל גם במאבק בשחיתות, אך אמנון התמקד באותו חלק שטיפל בהתנדבות בתושבי המעברות).
קבוצות סטודנטים התארגנו אז לפעילויות שונות, אחת מהן הייתה לקראת מלחמת סיני, וקבוצה גדולה נסעה לקיבוץ אפיקים, לסייע בעבודת ביצורים. אני עסקתי ביחד עם יוסי צ'חנובר בפירוק קווי מסילת ברזל ישנה, ותחושתי הייתה שהתועלת שהבאנו הייתה שולית, אבל הקיבוץ התייחס אלינו באהדה ובנדיבות.
אמנון פגש שם את אשתו לעתיד, רוני, סטודנטית בפקולטה. זמן לא רב לאחר מכן נישאו ולאחר סיום הלימודים בפקולטה נסעו ללונדון, שבה השלים אמנון במהירות שיא את עבודת הדוקטורט שלו. עבודה חדשנית זו הפכה לספר ויצאה לאור בהוצאת אוקספורד. לימים ביקשו ממנו להוציא מהדורה חדשה לספר, שזכה להכרה, אבל הוא היה כבר עסוק מדי.
עם שובם ארצה ולאחר סיום תקופת ההתמחות, החל אמנון לעבוד בחברה הקבלנית המשפחתית שהייתה בשליטת אביו, אהרן רובינשטיין, שעסקה באותם ימים בבניית השכונה נאות רחל (על שם אמו המנוחה של אמנון) בחולון. אולם ענייני כסף ורכוש מעולם לא עניינו אותו. זמן קצר לאחר מכן החל ללמד בפקולטה למשפטים בתל אביב, שהייתה באותם ימים שלוחה של האוניברסיטה העברית בירושלים. במסגרת זו בנה מחדש את תחום המשפט החוקתי, וגישתו השתקפה בספר חדשני בתחום שיצא מאז במספר מהדורות ומהווה עד היום ספר יסוד בתחומו.
בצד ההוראה והמחקר המשפטי עלה בו רעיון חדש. במאי 1964 שלח לעיתון “הארץ" בדואר מאמר על חופש הנישואים, שביטא את התנגדותו למונופול שניתן לבתי הדין הרבניים בתחום זה. כעבור ימים אחדים התפרסם המאמר כשהוא מודפס בבולטות. המאמר הבא היה פיליטון על מס עיזבון, ובו הצעה להיאבק במשתמטים ממס זה על ידי סירובם למות. העורך, גרשום שוקן, כתב לו בהערכה וציין שכתיבתו מזכירה את זו של ג'ונתן סוויפט (מחברו של “מסעות גוליבר"). אמנון המשיך לכתוב לעיתון ובתוך זמן לא רב הפך לפובליציסט בעל מעמד ראשון במעלה, הצטרף למערכת “הארץ", ואף כתב חלק ממאמרי המערכת.
מעמדו הבולט בעיתונות גרר אותו לשלב חדש, לטלוויזיה, כאשר החל, יחד עם המפיק אביטל מוסינזון, להנחות את התוכנית “בומרנג", שגם במסגרתה נתן ביטוי לעמדותיו האנטי־ממסדיות. בין מוזמני התוכנית היה מנחם בגין, שבאותם ימים היה עדיין מוחרם על ידי השלטון. תוכנית אחרת, שגררה אין־ספור תגובות, הוקדשה להומוסקסואליות, נושא שבאותם ימים היה בגדר טאבו.
במקביל חלו התפתחויות משמעותיות בתחום האקדמי. אוניברסיטת תל אביב הלכה וצמחה, ואוניברסיטת ירושלים נדרשה להתנתק מהשלוחה שלה, שהועברה בשנת 1967 לאוניברסיטת תל אביב. התוצאה הייתה שהפקולטה למשפטים התל־אביבית התנתקה משליטתה של פקולטת האם הירושלמית והפכה לפקולטה עצמאית במסגרת אוניברסיטת תל אביב.
פרופ' זאב צלטנר, נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, היה הדמות הדומיננטית בשלוחה התל־אביבית. בהחלטה נועזת הוא הביא למינויו של אמנון לתפקיד הדיקן הראשון של הפקולטה העצמאית. וכך הפך אמנון, בשנת 1968, בגיל 37, לדיקן הראשון של הפקולטה העצמאית בתל אביב, שיצאה לדרך חדשה. היה זה משב רוח מרענן שהביא לתחושת התחדשות ויצירה.
לאמנון, שהפך חלק מהממסד, ניתנה אפשרות לבטא את גישתו האנטי־ממסדית. בלשונו: “היה לי כלל. עשיתי דברים הפוכים מירושלים". היחס לסטודנטים השתנה לחלוטין. אמנון קיים אירועים בביתו שאליהם נהג להזמין את נציגי הסטודנטים וכן סטודנטים מצטיינים. הוא ביקש להרחיב את הסמכויות של נציגי הסטודנטים, ואף מינה סטודנט כאחראי על השיפוט המשמעתי של הסטודנטים. הרעיון היה יפה, אך היה צורך לסגת ממנו.
מטבע הדברים הייתה הפקולטה החדשה מוכרת פחות מאחותה הבכירה בירושלים, אבל בתוך תקופה קצרה עלה בידי אמנון לבסס את מעמדה. כאשר הוקמה בה קתדרה על שמו של פנחס רוזן נערך טקס מרשים. אמנון, עם מאמריו הביקורתיים, לא היה אהוד ביותר על חוגי השלטון. גם עצומות שונות שנחתמו באותם ימים על ידי חברי הפקולטה (ובהן התנגדות להתנחלות בשטחים) לא שיפרו את יחסיה עם השלטון. אבל ראש הממשלה, גולדה מאיר, השתתפה בטקס, שזכה לתהודה רבה.
באוקטובר 1973 פרצה המלחמה הנוראה, מלחמת יום הכיפורים. המלחמה נפתחה בהפתעה והתנהלה בשתי חזיתות, והיא לוותה במפלה קשה בשלביה הראשונים. אמנון, שהיה עדיין דיקן, גויס ונשלח ללוות עיתונאים זרים באזור התעלה. החלק העיקרי במערכה, בחזית המצרית, הסתיים כעבור כשלושה שבועות (תקריות בחזית הסורית נמשכו עוד מספר חודשים) ומיד הציף את ישראל גל של מחאות. הממשלה מצדה מינתה את ועדת אגרנט בתקווה להרגיע את הרוחות ולשכנע את הציבור להמתין למסקנותיה.
באותם ימים שוחחנו, מספר חברים של אמנון, ובהם הפרופ' יונתן שפירא, אמנון עברון, מרדכי וירשובסקי, צבי מיתר וד"ר אורי זליגסון, וסברנו שהשינוי שהמדינה זקוקה לו, לא יוכל לבוא מהמחאות בלבד, וכי מן ההכרח להקים גוף פוליטי שיעשה זאת. האדם היחיד שהכרנו שיכול היה לעמוד בראש גוף כזה, היה אמנון רובינשטיין, שאכן קיבל על עצמו את המשימה.
המהלך היה רווי תקלות. הבחירות היו מתוכננות לאוקטובר 1973, אך עקב המלחמה נדחו לסוף דצמבר באותה שנה. לדחייה זו נלווה תכסיס פוליטי שקיבע את הרשימות לכנסת במצבן כפי שהיו לקראת הבחירות באוקטובר. התוצאה הייתה שמפלגות חדשות לא יכלו להצטרף, ולמחאות לא נותרה אפשרות פוליטית לבוא לביטוי. בבחירות אלה זכתה המערך, למרות האסון, אבל איבדה הרבה מכוחה. המחאות נמשכו, וכעת המתינו לדוח של ועדת אגרנט.
אמנון העריך שהדוח לא יביא להקדמת הבחירות הבאות, וכי בכל מקרה אם יתרחשו שינויים בשלטון, הם יהיו בתוככי המפלגה השלטת (כלומר המערך), וכך אירע. לאחר פרסום הדוח החלקי של ועדת אגרנט התפטר הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו), אחריו התפטרה ראש הממשלה גולדה מאיר. ואכן, נפילת הממשלה בעקבות ההתפטרות לא הביאה לבחירות אלא לתחרות פנימית בתוך המערך בין רבין לפרס. רבין זכה והפך לראש הממשלה.
אמנון עזב את האוניברסיטה והתייצב בראשות מפלגתו, שינוי, שהייתה צריכה להחזיק מעמד מחוץ לכנסת במשך כשלוש שנים עד לבחירות החדשות. הייתה זו אחת התקופות הקשות בחייו. לקראת הבחירות ב־1977 הצטרפה למרוץ מפלגה חדשה, המפלגה הדמוקרטית, בראשות יגאל ידין, שהיה באותם ימים דמות אגדתית וסחף אחריו קהל עצום. שינוי התאחדה עם התנועה הדמוקרטית, והצירוף השתקף בשמה של המפלגה המאוחדת (ד"ש), שאליו הצטרפו שורה של גופים ואישים נוספים.
בבחירות זכתה ד"ש בהצלחה ניכרת - 15 מנדטים. אולם היא לא הפכה לשון מאזניים כפי שקיוותה. בגין, בראשות הליכוד, הצליח להקים ממשלת 62 בלעדיה. בממשלה זו הפכה המפלגה החרדית, אגודת ישראל, עם ארבעת חבריה, לגורם מרכזי שאפשר את הקמת הממשלה. לימים ציין רובינשטיין שעליית החרדים בבחירות אלה והפיכתם ללשון המאזניים היו המהפך האמיתי באותן בחירות גורליות.
כעבור מספר חודשים החליטה ד"ש, כנגד עמדתם של אמנון ושינוי, להצטרף לממשלה. הוצעו לה מספר תיקים, ובהם תיק המשפטים. קרוב לוודאי שאמנון היה זוכה בתיק זה, אילו החליט להתמודד עליו. אך הוא בחר שלא לעשות זאת נוכח התנגדותו להצטרפות לממשלה (מי שזכה בתיק המשפטים היה שמואל תמיר).
התנהלות ד"ש בראשותו של ידין התבררה ככישלון מוחלט. המפלגה התפוררה, אולם שינוי שמרה על עקרונותיה ונותרה הגוף היחיד מכל מרכיביה ששרד והיה בכוחו לשוב ולהתמודד בבחירות הבאות בשנת 1981 (הקריירה הפוליטית של ידין ושל תמיר הגיעה לקצה בתום כהונתה של ממשלה זו).
לאחר הבחירות בשנת 1984 הוקמה לראשונה ממשלת רוטציה, תחילה בראשות שמעון פרס ואחריו יצחק שמיר. שינוי בראשות רובינשטיין הצטרפה לממשלה, שבה כיהן כשר התקשורת (תיק התחבורה לא ניתן לו מחשש שינהיג תחבורה ציבורית בשבת). בתפקיד זה התגלה גם כושר הביצוע יוצא הדופן שהיה לו.
כיום, קשה לדמיין זאת, אבל באותם ימים השגת טלפון קווי (טלפונים סלולריים עדיין לא היו) הייתה בגדר משימה יוצאת דופן. ללא “פרוטקציה" היה צורך להמתין לקו טלפון שנים על גבי שנים. בתוך זמן קצר יחסית עלה בידי אמנון להתגבר על כל הקשיים, להשיג את הסכמת ועד העובדים להפיכת בזק לחברה עסקית ולפתיחת השוק (חוץ מקווי טלפון רגילים) לתחרות. התוצאה נראתה כפלא - פתאום היה טלפון לכל דורש.
כחצי שנה לאחר ביצוע הרוטציה, בימים שבהם כיהן שמיר בראשות הממשלה, סיפר שמעון פרס, שהיה אז שר החוץ, כי השיג באפריל 1987 הסכם עם המלך חוסיין (“הסכם לונדון") בדבר הסדר שלפיו תשוב ירדן ותשלוט באוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון. פרטי ההסכם אינם ידועים ושום מסמך כתוב לא פורסם ברבים.
אבל שמיר סירב לדרישת פרס להעלות את הנושא לדיון בממשלה, ואז העלה אמנון רובינשטיין דרישה כזו. שמיר סירב. רובינשטיין הגיב על כך בפרישה מהממשלה, ובמאי 1987 עבר לאופוזיציה (אף שפרס עצמו ומפלגת המערך נשארו בממשלה). בדצמבר אותה שנה פרצה האינתיפאדה הראשונה.
במשך חמש השנים שלאחר מכן, שבהן שהה באופוזיציה, הייתה לרובינשטיין השפעה דרמטית על החקיקה. נושא אחד שהעסיק אותו היה הביקוש העצום ללימודי משפטים, שעה שרק מעטים התקבלו ללימודים באוניברסיטאות. התוצאה הייתה נהירה ללימודי משפטים באנגליה. הרעיון היה פתיחת לימודי משפטים במסגרת מכללות, מהלך שהיה כרוך במאבק הן במועצה להשכלה גבוהה והן בלשכת עורכי הדין.
רובינשטיין שיתף פעולה עם אוריאל לין, יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, שהיה מוכן להביא לשינויי חקיקה שהיו דרושים כדי לאפשר מהלך כזה. במקביל פנה אליי אמנון וביקש ממני להיענות לפנייה להקים בית ספר למשפטים במסגרת המכללה למינהל. נעניתי לבקשתו, ולאחר סדרת מאבקים זכה בית הספר החדש להכרה אקדמית. לאחר שנשבר הקושי המקורי צצו בקלות יחסית, אולי בקלות מופרזת, מכללות רבות בתחום זה. התוצאה רחוקה מלהיות אידיאלית, אך המצב עדיף בהרבה על זה שהיה קודם לכן.
בתקופת שהותו באופוזיציה עלה בידי אמנון, בשיתוף עם שר המשפטים דן מרידור ועם אוריאל לין, להעביר את חוק יסוד “כבוד האדם וחירותו". היה זה ביטוי לגישתו הליברלית וליכולתו להשיג את מה שנראה כבלתי אפשרי. אבל בצדה של הגישה המצדדת במשפט ובבית המשפט העליון נשמרה אצל רובינשטיין, גם בתחום זה, גישתו הביקורתית והאנטי־ממסדית.
רובינשטיין היה הראשון שגילה את תופעת “המשפטיזציה" (למעשה, הוא המציא את המונח) ותקף אותה בחריפות. בסדרת מאמרים שפרסם ב"הארץ" ביוני 1987, תחת הכותרת “המשפטיזציה של ישראל" ציין כי “חייבים לקבוע ללא היסוס כי על ישראל עובר תהליך מדהים של משפטיזציה עמוקה, שאין דומה ומקביל לה". רובינשטיין התנגד גם לריכוז הסמכויות המופרז שבידי היועץ המשפטי לממשלה ותמך בפיצול התפקיד.
הוא גם נדהם לגלות שהחקיקה הליברלית, פרי יוזמתו, טומנת בחובה סכנות בלתי צפויות. בתחילת שנות ה־2000 נדונה בבית המשפט העליון עתירה לבטל הוראת חוק שהגבילה את האפשרות של פלסטינים המתגוררים בשטחים לעבור ולהתגורר בישראל, בעקבות נישואים לבן זוג ישראלי.
היו סימנים לכך שבית המשפט עומד לקבל עתירה זו, שתוצאתה הייתה הכרה בזכות השיבה הפלסטינית באמצעות נישואים. למרבה המזל, היא נדחתה על חודו של קול. רובינשטיין כתב על כך ש"מושג כבוד האדם הורחב על ידי בית המשפט במידה לא ראויה, ואיני חושב שהוא צריך לכלול - או שמישהו מחברי הכנסת שתמכו בחוק התכוון לכך שיכלול - זכויות הגירה של נתיני אויב לישראל".
רובינשטיין כיהן כשר בממשלת רבין השנייה, וכעבור כשנתיים הפך לשר החינוך בממשלה זו. במסגרת זו ביצע את השינוי החשוב והמשמעותי ביותר בהשכלה הגבוהה - הקמת המכללות. מהלך זה נעשה למגינת לבן של האוניברסיטאות והיווה השלמה דרמטית למהלך שאפשר, שנים אחדות קודם לכן, לימודי משפטים מחוץ למסגרת האוניברסיטאות.
המכללות פתחו בפני אוכלוסיות רחבות את הגישה לעולם האקדמי, תרמו לצמצום הפערים בישראל ולהעלאת שכרם של מאות אלפים, ובסך הכל, גם לעליית התפוקה הלאומית (תל"ג). כיום מספר הסטודנטים במכללות עולה על מספרם באוניברסיטאות. לא כל הבעיות נפתרו. עדיין אנו סובלים ממצוקה גדולה בלימודי רפואה, וכפי שהיה בעבר בלימודי משפטים, מאות צעירים נוסעים לחו"ל ללימודי רפואה. לו היה אמנון בממשלה, הייתה הבעיה ודאי נפתרת. כיום אין מי שימלא את מקומו.
לאחר פרישתו מהפוליטיקה חזר ללמד ועבר גם לתחום הספרות, שבה בלט המעוף שניחן בו והדמיון שבא לביטוי, למשל, בספרו “מתושלח". אמנון נפטר ב־18 בינואר 2024. הוא היה בעל כישרונות אדירים ויכולת עשייה בשורה של תחומים. לכך הצטרפו אידיאליזם, אמונה בציונות ואהבת אדם. בצד כישוריו הייחודיים וגישתו המקורית היה בעל כישרון ציור, ובנעוריו הצטיין גם בנגינה.
אלה שזכו לעבוד איתו, ללמוד ממנו וליהנות מהדרכתו, יזכרו בצד הישגיו יוצאי הדופן, את הדוגמה האישית שנתן, את האופן שבו שמר על עקרונותיו ועל כללי ההגינות וטוהר המידות, לא פעם תוך הקרבה אישית, בסביבה לא קלה. הם יזכרו גם את התמיכה והעידוד שנתן לדור הצעיר ואת העובדה שלא פעם העדיף את טובת הזולת על טובתו האישית.