נועה ארגמני חזרה הביתה יחד עם עוד שלושה חטופים, משה זיו, אלמוג מאיר ואנדרי קוזלוב. נועה ארגמני שהפכה לסמל בעולם כולו ל-7 באוקטובר ולכישלון העצום של ישראל בשבת השחורה, חזרה למשפחתה, חזרה לזרועות אביה יעקב ארגמני, האיש העדין הזה, שריגש את כולנו בדאגה העמוקה לבתו ובמסירות והדאגה האינסופית לאשתו החולה. בדיוק היום הוא מציין את יום הולדתו, כשהוא מקבל את המתנה הכי טובה שיכל אי פעם לבקש בחייו. לחבק שוב בזרועותיו את בתו, ולהעניק לה את הרוגע, הביטחון והשלווה שכה נזקקה להם בזמן שביה.
גיבור ישראל: מת מפצעיו, ארנון זמורה, לוחם ימ"מ שחילץ את החטופים
חילוץ מורכב וממושך שהוביל לטרגדיה: הקושי העצום עמו התמודדו הלוחמים בשטח
שובר לב: שלומי זיו שחולץ שאל לשלומו של חברו שנרצח בנובה - אשתו נמנעה מלהגיב
נועה ארגמני חזרה הביתה, להיות לצידה של אימה ליאורה ארגמני שחולה בסרטן סופני ולאורך כל החודשים האחרונים התחננה לראות את בתה עוד פעם אחת, לפני שהיא הולכת לעולמה. אין לי ספק, שכאשר יתפרסמו תיעודים מרגע המפגש המרגש בין האם והבת, גם העולם הנאור לא יוכל להישאר אדיש ויזיל דמעה. נועה ארגמני חזרה אלינו, בבקשה אל תעירו אותי מהחלום הזה.
בדיוק כשכבר איבדתי תקווה, וכמעט השלמתי עם המצב שנכשלנו והמדינה לעולם לא תחזור להיות כפי שהייתה, כי הולכים ואוזלים הסיכויים שנראה בחיים חטופים שחוזרים מהתופת, הנס קרה ונועה ארגמני חזרה הביתה, ומכל בית נשמעו צעקות שמחה והתרגשות. אמנם חזרו רק ארבעה מאחינו החטופים, אולם כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, בן או בת להורים מודאגים שאין מאושרים מהם היום עם בוא הבשורה.
באותה שבת שחורה, כל מה שהאמנתי בו התנפץ ברגע. האמונה ביכולות המודיעין של השב"כ והמוסד, והאמונה בכושרו ועליונותו של צה"ל שנחשב לחזק ביותר במזרח התיכון, ובכל זאת לא מצליח לחסל ארגון כמעט קיקיוני לעומת הצבא העוצמתי שלנו, ואף לא מצליח להשיב את החטופים, כפי שלא הצליח להציל את קורבנות הטבח באותו יום ארור. יותר ויותר התחזקה בי האמונה שמלחמה היא לא הפתרון ולא הדרך, כי שמונה חודשים אנחנו נלחמים וחוץ מהפסדים צורמים ומשפחות נוספות שמצטרפות למעגל השכול, לא הצלחנו להביא שום הישג משמעותי שובר שוויון.
ואז הגיעו היום הבשורות הטובות ביותר ששמענו מזה חודשים רבים, על חילוץ הרואי ומסובך של ארבעת החטופים, ואיתן נרקמה בי אמונה מחודשת והערכה בלתי מעורערת בכוחות הביטחון ובצה"ל. נועה ארגמני חזרה הביתה, ואיתה חזרה גם אופטימיות זהירה, ואפילו אני, החילונית, מצאתי את עצמי זועקת מול מסך הטלוויזיה, המשיח סופסוף כאן (בדמות של חיילים גיבורים מהימ"מ, כמובן).
אני כותבת את הטור הזה, עם חיוך מקצה לקצה, שמכאיב בלסתות והעיניים מתמלאות לראשונה מזה חודשים רבים בדמעות של אושר התרגשות ותקווה לבאות ולא דמעות של כאב ואכזבה, וכמו שאני הייתי זקוקה לתמריץ החיובי הזה שהעניק לי כוח מחודש, אני מאמינה שאין אזרח בישראל שלא מרגיש היום המאושר באדם, שיודע שהמדינה לא מפקירה אף אחד מאזרחיה, כולל משפחות החטופים עצמם שקיבלו ניצוץ מחודש של תקווה.
כמדינה שאיבדה את הדרך הלכידות, האחדות והאמונה, היינו זקוקים לרגע הזה, את נועה ארגמני פה איתנו כדי שנשוב להאמין בעצמנו, בצבא שלנו ובהנהגה שחשבנו שהפקירה אותנו.
ואם עד היום התרגשתי ונבהלתי מכל ציוץ שהשמיעו נגדנו מנהיגים בעולם, מצידי שכולם ימשיכו לבקר ולקשקש עד מחר, ויפעילו נגדנו כמה סנקציות שהם רוצים. גם אם זה אומר שנהיה מבודדים ומוחרמים, אנחנו לא ננוח ולא נשקוט עד שאחרון החטופים ישובו הביתה, כי יש לנו את הצבא הטוב החזק, המוסרי והאנושי, והכי ממוקד מטרה, המוכן להקריב את חייו למען שחרור אחיו החטופים, כפי שקרה באירוע ההיסטורי הזה, כאשר פקד ארנון זמורה ז"ל גיבור ישראל, נפל במהלך השחרור הנועז שעוד ידובר בו רבות בכל העולם. יהי זכרו ברוך.