היום שאותו בחר חמאס לפתוח במלחמה עם ישראל התקבע בשיח הציבורי כ”שבת השחורה”. אבל זאת לא הייתה השבת השחורה הראשונה בתולדות הציונות. קדמה לה השבת של 29 ביוני 1946, שבה ערך שלטון המנדט הבריטי את מבצע “אגתה”, במטרה לשבור את כוח המגן של היישוב היהודי ולהשאירו ללא הנהגה. חודשיים לאחר מכן שלח דוד בן־גוריון מכתב מכונן אל חברי ועידת מפא”י ובו פרש את משנתו.
"לא נלחמים עליכם, רוצים שתמותו": הוריו של אנדריי על ההתעללות שעבר בנם בשבי
הצדק נעשה: לוחם המילואים ששם קץ לחייו יוכר כחלל צה"ל
העקרונות שכתב אז נכונים כיום בדיוק באותה מידה וחייבים לשמש לנו מצפן ערכי ומוסרי בעומדנו בפני אתגרי ההווה. כך כתב בן־גוריון: “נראה לי ששני דברים חיוניים מתנים בשעה זו את עתידנו, יותר מכל דבר אחר: א. אחדות היישוב והתנועה הציונית. ב. עצמאות בקביעת דרכנו ותיכון פעולתנו. לא איבה והתקפה מן החוץ היא הסכנה החמורה האורבת לנו בשעה זו, אם כי אין לזלזל בחומרת המצב החיצוני ואין להקל ברשע של כוחות זרים וחיצוניים".
"אבל אלה בלבד לא יוכלו לנו. האסון העלול להרוס אותנו עד היסוד הוא פירוד פנימי. האסון השני שעלול לערער ולהחריב אותנו הוא הסתלקות מעצמאותנו והשלמה עם קביעת דרכנו ונציגותנו על ידי זרים ואויבים. פירוד עלול לבוא מתוך חילוקי דעות אידיאולוגיים או פנימיים, אלה טבעיים ומוכרחים בישוב בן חורין ובתנועה חופשית. כל זמן שחילוקי הדעות יונקים מבפנים ומוכרעים לאחר בירור ודיון על ידי עצמנו - אין חשש וסכנה. שמירה מעולה על אחדותנו ועצמאותנו - ושתיהן כרוכות ומשולבות זו בזו ללא הפרד - היא עכשיו צו ראשוני ועליון, ותנאי מוקדם לכל תוכנית פעולה שהיא”.
ההתייצבות המרשימה של חיילי המילואים מיד עם פרוץ המלחמה וההתגייסות הנרחבת של הסקטור האזרחי ביטאו בצורה מעוררת השראה את אחדותנו. אולם ככל שחולף הזמן הולכים ונבקעים סדקים בחומת האחדות שנבנתה בעמל ובדם. שסעים ופילוגים חוזרים אל קדמת הבמה ומאיימים לקרוע אותנו לגזרים. זהו בדיוק הפירוד שממנו חשש בן־גוריון. במקום לקבל כמובן מאליו את קיומן של מחלוקות אידיאולוגיות ולטפל בהן בדרך של דיון פנימי, כפי שהוא הציע, אנחנו שוב נסחפים למחוזות קיצוניים המונעים כל שיח ענייני.
ניסיונות ההתערבות של בית הדין הבינלאומי בהאג, במטרה לכבול את ידינו ולמנוע מאיתנו את זכותנו הבסיסית להגנה עצמית, כמו הניסיון של ארצות הברית להכתיב לנו תכתיבים ביחס ל”יום שאחרי”, הם רק שניים מהאיומים שבפניהם ניצבת עצמאותנו בימים אלו.
התמשכות המלחמה, העובדה שחטופים רבים עדיין כלואים בעזה, מספר הנופלים, המועקה הכלכלית והלחץ הבינלאומי גורמים לייאוש ולחוסר אונים אצל רבים. זאת גם הייתה האווירה ביולי 1946 אצל רבים ביישוב, ומולם התייצב בן־גוריון וכתב: “אל יאוש ואל אשליות! הוכנו מבחוץ וחובלנו מבפנים... אבל כוחנו איתנו כאשר היה. הישוב שורשיו בקרקע המולדת עמוקים ומסועפים ורוח... לא תזיז אותו בנקל, וודאי שלא תעקור אותו ממקום חיותו... אל פחד ובהלה ואל יאוש! אבל גם אל אשליות! דרכנו מתלות, פיזור, ניכר וגולה - למולדת, עצמאות, חירות ומדינה היא לא קלה ולא סוגה בשושנים. ובלי כישלונות וסבלות וקשיים ומאמצים לא נגיע למחוז חפצנו. ואם ידידים ותיקים התכחשו לנו - אל נשתעשע בדמיונות שווא שעוזרים נאמנים יקומו לנו ממקום אחר, רק באשר זהו רצוננו".
את מילות הנבואה האלה כתב בן־גוריון כשהיישוב היה ללא מדינה, ללא צבא, ללא משען כלכלי מוצק וללא תמיכה בינלאומית. למרות זאת, הצליח להפיח רוח של תקווה, נחישות והתגייסות למשימות הלאומיות. כיום, כשמצבנו טוב יותר לאין ערוך, חובתנו לאמץ את אותו קו מחשבה של אחדות ועצמאות ולפעול ללא לאות להגשמתו.
הכותב הוא פרופסור בפקולטה למדעי הנתונים וההחלטות בטכניון, חבר דירקטוריון ויועץ לחברות וארגונים.
האיש שעמד על שלו, ולא רק על הראש: העקרונות של בן גוריון נכונים היום יותר מתמיד
דוד בן גוריון קבע שני עקרונות חשובים: אחדות ועצמאות. בימים אלו של מלחמה, עלינו לנסות להפיח רוח של תקווה, נחישות והתגייסות למשימות הלאומיות, כפי שעשה ראש הממשלה הראשון של ישראל, ולפעול להגשמתם
