נפוליאון אמר ששרביט הפילדמרשל נמצא בצקלונו של כל חייל. הוא הגזים. השרביט מצוי בצקלונם של חיילים רבים, אך ודאי לא של כולם. לא כל לובש מדים הוא פוטנציאל לרמטכ"ל. דרושות עוד אי אילו סגולות. לכן, ספק אם מי שהיה מפשפש בזמנו בתרמיל של טוראי בני גנץ היה מוצא שם שרביט של רמטכ"ל, לא כל שכן של ראש ממשלה. אבל גנץ הוכיח לכל אורך הדרך שהוא ניחן בסגולה שבעיני נפוליון הייתה חשובה יותר מכל, אפילו מכישורים. נפוליאון לא קידם מעולם מפקדים שלא נחשבו לבני מזל.
ואכן, הדעה הרווחת לגבי קידומו של גנץ היא שאלילת המזל פשוט התאהבה בקצין המרשים למראה ואפשרה לו לחלוף על פני מועמדים עדיפים, שמועמדותם סוכלה מסיבות אלו או אחרות. והוא, האיש שלא מרגיז איש, מחליק לתפקיד בלי לגעת בחישוק. זוהי כמובן גרסה פשטנית וככל הנראה שגויה. קידומו של גנץ לא רק שבא לעולם שוב ושוב חרף חיוורונו היחסי - אלא להפך - הוא היה דווקא בזכותו.
38 שנים אחרי: סערת רצח הנער מסרבת להגיע לסיום | כל הפרטים
לצה"ל אין תשובה לכטב"מים של חיזבאללה: "אולי התעוררנו מאוחר מדי"
קידומו של גנץ כמועמד שלא יבריק אך יעשה את המוטל עליו, הוא המשקף נאמנה את רוח המערכת המעודדת קצינים קונפורמיסטים, מיושרי קו ומיישריו, על פני הסוסים הדוהרים, היצירתיים והפרפקציוניסטים, המסרבים לעגל פינות כדי לא לייצר רעשים במערכת. על פי כללי המערכת שקידמה את גנץ עד לרמטכ"לות, לא היו מקודמים בזמנו לדרגת אלוף קצינים דוגמת משה דיין, אריאל שרון, ישראל טל, רפאל איתן, ואולי אפילו יגאל אלון ואהוד ברק.
אבל אין דבר המצליח יותר מההצלחה. גנץ הוא איש ערכי שוחר טוב, שהצלחתו עלתה לו לראש ושיבשה לו את שיקול הדעת, ובייחוד את המודעות העצמית. הצלחותיו השכיחו ממנו את מגבלותיו. הוא מאמין באמת ובעיקר בתמים שהוא יכול לתפקד כראש ממשלה. בנקודה זו יאמרו רבים: בעצם למה לא?
הוא היה רמטכ"ל בסדר, הציבור תומך בו. לכאורה, זהו טיעון נכון, אבל בפועל הוא שורש הבעיה האומר דרשני. שהרי אם כל מה שדרוש כדי "להיות ראש ממשלה" הוא היכולת להיבחר לתפקיד - גנץ הוא המועמד הטבעי. ואכן, לו היה מדובר בבחירה לתפקיד מלך אנגליה או ראש ממשלת שווייץ, גנץ הוא מועמד משכמו ומעלה תרתי משמע.
אבל ראש ממשלת ישראל הוא התפקיד הכי קשה בעולם. יום־יום הוא נדרש לקבל החלטות הרות גורל ולבחור בין נתיבי פעולה שבכולם המגרעות והסיכונים גדולים מהמעלות והסיכויים, אלא אם יישלף פתרון יצירתי מחוץ לקופסה. אם יש מישהו המאמין שכותב נאומים לא רע ויועצים טובים, די בהם לאפשר לראש ממשלה להצליח בתפקיד, יש לו בעיה. כלומר, יש לנו בעיה. שהרי אם לשאול ממונחי חיל האוויר, אי אפשר לצפות מטייס פייפר נחמד והגון ככל שיהיה, להטיס בהצלחה F15 לקרב אוויר - גם אם מאחורי טייס הפייפר יושב טייס מנוסה הלוחש לו באוזן.
פאתוס נטול אמינות
יש הנוטים לגזור גזירה שווה בין בני גנץ לקלמנט אטלי (בתקווה לא מוסתרת שגנץ יעשה בבנימין נתניהו מעשה אטלי בצ'רצ'יל...). בראייה פשטנית, זו השוואה קורצת. אטלי האפור גבר על ווינסטון צ'רצ'יל הגדול בבחירות בבריטניה באוגוסט 1945. הציבור הבריטי העדיף מנהיג שדיבר על שיקום בריטניה לאחר המלחמה מול גרמניה, על פני מנהיג שהתמקד בצורך בבלימת התפשטות ברית המועצות בהנהגת יוסיף סטלין.
אבל מי שמכיר את פועלו של אטלי יודע שהשוואתו לגנץ חסרת שחר. בני גנץ הוא ממש לא קלמנט אטלי. בתקופת היותו סגן ראש ממשלה בממשלת האחדות היה זה אטלי שדאג להפעלת המשק הבריטי בשעת חירום ולטיפול באוכלוסייה האזרחית. ומה שחשוב הרבה יותר, הוא לא עמד בראש מפלגת פוטיומקין פיקטיבית, פסאדה של מפלגה שאין כל מהות מאחוריה, מפלגה שכל מה שיש בה הוא קמץ חברים אישיים מהצבא, לצד טרמפיסטים שמחפשים קיצור דרך לחברות בכנסת בלי לעמוד לבחירה מקדימה מול ציבור המצפה לייצוג ולמתן דין וחשבון על פועלו של הח"כ בהמשך.
אטלי הנהיג את מפלגת העבודה הבריטית המושרשת בכל חלקי בריטניה עם מיליוני חברים הבוחרים את מנהיגה ואת נציגיה בפרלמנט. אטלי נבחר ב־1935 לעמוד בראש מפלגה שהייתה במשבר קשה לאחר שמנהיגה רמזי מקדונלד פילג אותה ונבחר לראשות הממשלה בתמיכת השמרנים. אטלי איחד אותה והובילה לניצחון בבחירות.
אם מישהו היה זקוק להוכחה בדבר אי־כשירותו של גנץ, הוא קיבל אותה ביד רחבה בנאומי הפרישה מהממשלה. כותבי הנאומים של גנץ יודעים לשבץ מילים גבוהות לנאום, אבל גנץ לא רק שאינו אטלי, הוא גם לא שחקן. ולכן, כשכותבי הנאומים שמים בפיו משפטים גבוהים עם נגיעות של פאתוס, הם "מצליחים" לגרום למי שאמינותו אומנותו להישמע חסר אמינות ופתטי. אין פלא שכל נאום פרישה צמצם את כוחו בסקר שאחריו.
חוזרים ללפיד
בספורט יש טעויות של שברי שנייה שמובילות לתוצאה הפוכה מזו שאליה כיוון הספורטאי. בכדורסל, ניסיון הרחקה מהסל הופך לסל עצמי. בכדורגל המצב חמור יותר. בשל נדירות השערים בהשוואה לסלים, שער עצמי שנכבש תוך ניסיון הרחקה, יכול להוריד קבוצה לליגה נמוכה.
בשחמט לעומת זאת יש זמן חשיבה שיכול להועיל למי שיודע כיצד להשתמש בו. לכן, בקרב שחקנים שאינם טירונים, נדירות טעויות שמכריעות את המשחק באבחה, כמו מט עצמי בשלושה מהלכים הקרוי בשפת העם "מט סנדלרים". גנץ בפרישתו מהממשלה ובעיקר בעיתוי שלה, הצליח גם להנחית לעצמו מט סנדלרים וגם לכתוב את המילה "נח" בשבע שגיאות.
כשגנץ נכנס לממשלת החירום, הוא מיצב את עצמו בתודעת הציבור כשותף הבכיר של רה"מ המייצג את עמדת כלל הציבור שאינו נמנה עם קואליצית ה־64. ככזה, התקבע כמנהיג השמאל־מרכז בממשלה ובטריומווירט המוביל, הקרוי קבינט המלחמה, וכמועמד הטבעי לראשות הממשלה, אם הגוש שלו יזכה לרוב בבחירות הבאות.
פרישתו של גנץ מחזירה אותו לפחות מגודלו הטבעי בכניסתו: כשנכנס, היה כוחו בדיוק חצי מכוחו של יאיר לפיד, וביציאה נותר ממנו שליש בלבד: 8 ח"כים במקום 12, מול 24 אנשי יש עתיד. אלו יחסי הגודל שיתקבעו בתודעת הציבור ככל שיחלוף הזמן. ולפיד, בין שיצטרף לממשלת אחדות אמתית ובין שימשיך להנהיג את האופוזיציה, יהפוך לאישיות הבולטת במרכז־שמאל ומועמדו לראשות הממשלה.
מי שהקשיב לנאומי פסטיבל הפרישה, שמע ביקורת נוקבת על נתניהו והשותפים האחרים. הבעיה בנאומים האלה הייתה רק שלא הייתה שם תשובה לקושיה "מה נשתנה?". שהרי לא היה טיעון אחד שלא יכול היה להישמע באותה מידה באפריל או בפברואר.
נהפוך הוא: לפי כל הפרמטרים שעליהם דיברו אנשי המחנה הממלכתי בהצדיקם את הכניסה לממשלה באוקטובר 2023, הרי אם לשפוט על פי מבחן קל וחומר, ברור לגמרי שבנתונים של היום היה עליהם להישאר בה. לא צריך להסכים לנבואות האפוקליפטיות של האלוף יצחק בריק כדי להבין שגם מול חמאס ואוהביו, גם מול לבנון וגם לקראת הנורמליזציה המיוחלת עם סעודיה, זקוקה ישראל לממשלה חזקה ויציבה. עכשיו, ולא לאחר מלחמת בחירות מקטבת שאיש אינו יודע לאן תוביל אותנו ואת אויבינו.
גדי איזנקוט במכתב ההתפטרות שלו, השונה בדגשיו מנאומי גנץ לאומה, דווקא תופס את השור בקרניו. למעשה הוא קורא לנתניהו להקים ממשלת אחדות המשקפת את כל חלקי הציבור הציוני ומודיע שאליה יצטרף. יש לקוות שכל הנוגעים בדבר ילמדו את לקחי העבר ההיסטורי, בתקווה שהיה לנו מספיק זמן להפנים את מחירן האיום של מלחמות היהודים כשהאויב בשער.