אני מלא הערצה ללוחמים. לוחמי הסדיר, המילואים והמפקדים המנהלים קרבות קשים ועיקשים תוך סיכון חייהם, על אף ש־20% מאוכלוסיית המדינה דואגת להמעיט, ולעתים אפילו לבטל, את תרומתם לביטחון המדינה. אבל אירועי ה־7 באוקטובר הוכיחו לנו כי כוחו של צה”ל אינו מותנה רק בכושר הלחימה של היחידות הקרביות. דרך הפעולה והחשיבה של שדרת הפיקוד היא חלק לא נפרד מהעוצמה של צה”ל. לחיוב או לשלילה.
מהו נמר"ה? ומה עלול היה לגרום לאסון הכבד ברפיח? אלו הדברים שצה"ל יחקור
הותר לפרסום: שמונה לוחמים נהרגו מפיצוץ נמר"ה ברפיח
כל שדרת הפיקוד אשר הייתה אחראית לחייהם של תושבי העוטף - הרמטכ”ל, מפקד פיקוד הדרום, מפקד אוגדת העוטף וקצונת המטה בדרג הבינוני - התגלתה במלוא עליבותה.
רדידות, שטחיות, היעדר נכונות לחשיבה מחודשת; היעדר יכולת לבנות הערכת מצב ריאלית ואולי, בתמציתיות, פשוט הפקרות. וזה לא רק מודיעין, ואסור לשגות ולהטיל את האחריות רק על מערך המודיעין. מודיעין תמיד עלול להיות חסר ולקוי. אסור להיערך למלחמה או לבנות קו הגנה רק על בסיס מידע מודיעיני זמין.
אנו הפקדנו בידי שדרת פיקוד זו את היקר מכל – חייהם של תושבי מדינת ישראל. ואיך הם התייחסו לשמירה על פיקדון יקר זה? איזה פער אדיר בין משקל וחשיבות הפיקדון שהופקד בידיהם לעומת מידת האחריות שהם גילו בשמירה על פיקדון זה. קשה להתאושש מרגשות הזעם והתסכול נוכח רמת הרדידות שנחשפה במלואה.
היעדר נתוני יסוד בסיסיים. לא פורשים הגנה ממשית ליישובי העוטף; לא נותנים לתצפיתניות בצה”ל נשק כדי שתוכלנה להגן על עצמן, אבל מה שכן עושים, ובקפידה ובחומרה, זה פורקים את כיתות הכוננות מנשקן.
זוהי התנהלות שלא ניתן לסלוח עליה. היא מעידה על בעיות עומק משמעותיות ביותר בכל מערך תפקודו של צה”ל. זה מחלחל עמוק אל תפיסות עבודה פסולות שהכו שורשים במשך עשרות שנים.
וזה מוביל אותנו לדילמה, אולי המרכזית ביותר הנוגעת לעתיד המדינה: איך אנו משנים את צה”ל ועושים אותו שוב לצבא שיבטיח את עתידה של המדינה. התשובה לא תגיע דרך הקמת ועדת חקירה אשר תוכל להגיש מסקנותיה לאחר חלוף שנים מיום הקמתה.
מסקנות ועדת חקירה תצבענה אישית על האחראים והם רבים מדי. כל אלה שהגיע אליהם מידע רלוונטי על העומד להתרחש אך זלזלו במידע זה כתוצאה מעצלות ויהירות; כל אלה שלא השכילו להכין עתודות אשר תוכלנה לחוש במהירות לסייע לתושבי העוטף במקרה של מתקפת פתע; וכל אלה אשר החליטו כי אפשר לסמוך כמעט ברמה של 100% על מערך ההגנה שנבנה, כאילו לא היה חדיר, והחליטו לפרוק את כיתות הכוננות מנשקן.
האחריות של כל השדרה הפיקודית היא אבסולוטית ומוטלת בעיקר על הפיקוד הבכיר על שום שהוא פשוט לא השכיל לבנות מערך הגנה אמין לתושבי העוטף. לא בתקופת שגרה ולא מול מתקפת פתע. האתגר האמיתי העומד בפנינו כיום הוא שינוי של צה”ל ודרך תפקודו, ובכמה תחומים שינוי מן היסוד. הממשלה צריכה ליזום ולעשות שינוי זה. אבל לממשלה שהייתה שותפה למחדל אין את הלגיטימיות הציבורית לעשות זאת.
מן הנכון יהיה להקים צוות מומחים, מהטובים שיש לנו, ולא על פי בחירת הממשלה, ולא רק אלה אשר בעבר היו חלק משדרת הפיקוד בצה”ל. צוות אשר יוכל להתוות את השינויים הנחוצים בצה”ל ואת השינוי הנחוץ בתפיסות היסוד המקובלות שהובילו לכישלון. וגם - ובעניין זה צודק שר האוצר - את מיצוי תקציב הענק בדרך מיטבית.
צוות כזה צריך גם להתוות את היערכות צה”ל בעתיד. ניסיון העבר מוכיח כי על אף ויכוחי תקציב עם האוצר וכפיפות למשרד הביטחון, קיומה של המועצה לביטחון לאומי ודוחות חלקיים לאחר מעשה של משרד מבקר המדינה לא תרמו דבר במבחן אוקטובר. צה”ל הוא ארגון הבונה עצמו ללא ביקורת של גוף חיצוני. תפקודו נבחן רק לאחר אירוע של אסון לאומי.
על כן חשוב להקים צוות מומחים מהטובים ביותר שיש לנו, לא פוליטי ולא ממסדי, עצמאי לחלוטין, אך שפועל דרך קבע ומתעמת עם צה”ל כשהכל חשוף בפניו, ויסייע להבטיח לנו מניעת שגיאות הרות גורל בעתיד.