פעמים רבות אנו מעסיקים את עצמנו במניין ובספירה. אין כמעט דבר שלא נספר על ידינו: נתונים כלכליים, חישובים פוליטיים, תוצאות מעולם הספורט, מספר המשתתפים באירוע ועוד. השפה העברית, כפועל יוצא של תפיסת העולם היהודית, מכבדת את הספירה אבל מחייבת אותנו לחבר אותה לסיפור. לא במקרה הספירה והסיפור מדברים אלינו באותיות זהות. אין אנו אמורים לספור אנשים ולהבדיל חפצים תוך התעלמות מהסיפור שלהם. בוודאי לא כשנוגע הדבר לגורל האנושי והלאומי. חלק מהזהירות ביהדות מספירת אנשים נובע לדעתי מהחשש שהמִספר ינצח והסיפור יושתק.

“עם הספר” הוא העם המספר את תולדותיו, רגשותיו והרהוריו ללא הרף. פעמים רבות החיבור האנושי העמוק ביותר הוא סיפורם של הדברים. לא במקרה הלילה “העברי” ביותר, ליל הסדר, מתכנס לתוך סיפור, שכל המרבה בו, משובח יותר. באותה עת הספר הוא גם מעשה אישי. סופרים ומשוררים חייבים לכתוב את עצמם כדי שכתיבתם תהיה אמינה. אם הם מכזבים נחוש שלפנינו דיבור לא אמין. הקורא המעמיק משוחח עם הספר שאותו הוא קורא, ומנהל עמו דיון מתוך הזדהות, התנגדות, כעס או התפעלות.

הר הגעש מאיים להתפרץ: יש דבר אחד שנתניהו לא מוכן לתת לבן גביר וסמוטריץ'
נתניהו וביידן החליטו "לשבור את החוקים"; להיזהר מחבלה ביחסי שתי המדינות

לא טוב מקומו של הספר בקרבנו בעת הזאת, ולא טוב מצב הקריאה. לפני שנים, בעת ביקור בסין, התרברב המו”ל הסיני בנתוני הקריאה בארץ, וייחס לכל אחד ואחת מעמנו קריאת מאות ספרים בשנה. זה היה לגביו ביטוי מהימן להיותנו “עם הספר”. כשביקש בפני הקהל אישור ממני לנתונים שהציג, הייתי נתון במבוכה ומצאתי מלמול סתמי להבעתה.

שנים אחדות הייתי חבר בוועדת הספרות של משרד החינוך לכיתות התיכון ולצערי, למרות מאמצים כנים של אנשי המשרד, בדרך כלל נתבקשנו להמליץ על צמצומים בחומר הנלמד ולא על הרחבתו. לכאורה נמצאו מחליפים לספר: ריאליטי, חידונים משעשעים, דיווחי חדשות בלתי נגמרים, תוכניות פטפטנות. הספר עצמו, שאוצר בקרבו חלק חשוב מהמורכבות האנושית, מושתק על ידי הקולות הרמים האלה. הצמצום בתקשורת עם הספרות היפה מביא לצמצום מחשבתי ולהגבלה בהבעה שלנו.

באופן אולי מפתיע אני חושב שדווקא הספר, ובעיקר זה של השירה והספרות היפה, הוא הביטוי האותנטי ביותר לחופש של הנשמה האנושית. ספר טוב מסוגל לעורר בתוכנו את רובדי המחשבה העמוקים ביותר ולשחרר אותנו מקבעונות שונים. להתחבר לספר זה מעשה “חתרני” במובן העמוק של המושג. והספר עצמו הוא הזדמנות להתייחס למה שבתודעה שלנו ולמה שקורה סביבנו לא רק בדרך של וכחנות פוליטית מתישה ולא רק בדרך של תגובות מהירות, אלא מתוך תהליך של הפנמה וגיבוש מעמיק.

ויש עוד אמירה חשובה לשבוע הספר. לא רק הצגת אתגר חיובי לחברה המיוסרת שלנו. לא רק צמצום חלקי בשלטון של הבהול והזמני. לא רק אפשרות לחזק את חלקנו בסיפור הלאומי, ההיסטורי והגדול שלנו. אלא גם מספר ימים שבהם הספרים עצמם הופכים להיות הפגנה אחת גדולה של דפוס ונייר וכריכות ומילים. סוף־סוף התודעה שלנו יכולה לזכות לשיחה כנה עם אנשים וספרים.

הכותב הוא סופר ומשורר