“כנס הרצליה” השנתי שדן בבעיות המדינה, מתקיים היום (שלישי), ואחד המושבים מוקדש ליחסי ארצות הברית־ישראל. הכותרת למושב היא “ישראל ללא ארצות הברית, האם אפשרי?”, ומי שאיננו מנותק מהעולם חייב להשיב על כך ב”לא” ברור. וזו אכן התובנה של כל ממשלות ישראל, גם של נתניהו, אך כנראה לא של כל שריו.
גם לארצות הברית חשובים הקשרים האסטרטגיים והאחרים עם ישראל, אך שלא נתבלבל, הווקטורים אינם שווים. היחסים לא יהיו תמיד על מי מנוחות, שכן לכל מדינה יש אינטרסים שאינם חופפים בהכרח את אלה של הצד השני, אך תקף הכלל שקבע בזמנו משה דיין: להגיע לעימות רק בנושאים חיוניים באמת. המחלוקת הנוכחית (שכנראה נפתרה) בעניין אספקת החימושים לישראל שעומדת בפני מלחמה בשתי חזיתות הייתה כזאת, אף שייתכן שהיו גם גורמים בממשל האמריקאי שחיפשו אמתלה כדי לא לקיים את הדיון האסטרטגי המתוכנן בעניין איראן.
"לגזור ממלחמת ארה"ב-אפגניסטן על ישראל ולבנון, זה חוסר הבנה של המזרח התיכון"
חופש, חירות ושוויון על המוקד: מה יקרה בבחירות באיראן?
ברם, אל לנו להתעלם מהשינויים שמתרחשים בארצות הברית במכלול של נושאים ומקרינים על מעמדה בעולם ועל יחסי החוץ שלה, כולל עם ישראל. האם אמריקה ויתרה, מרצון או מחוסר ברירה, על מעמדה כמעצמת־על וכמנהיגת העולם הדמוקרטי? האם הערכים שמילאו תפקיד חשוב ביחסיה עם מדינות, ובפרט עם ישראל, מתרוקנים מתוכנם? מה תהיה השפעת השינויים הדמוגרפיים באמריקה על ישראל ועל היהודים שם? גם האנטישמיות הגואה מימין ומשמאל הפכה לגורם פוליטי משמעותי.
מבחינת עיתויו, הדיון ב”כנס הרצליה” הוא בעייתי ולו מפני שלא ברור באיזו אמריקה דנים בעצם, היום, ארבעה חודשים לפני הבחירות.
מהסקרים לא ניתן ללמוד הרבה והתמונה הכללית מצביעה על כמעט תיקו עם יתרון קל לביידן בחישוב הארצי אך לא במדינות המפתח. תהיה התוצאה אשר תהיה, השסעים בחברה ובפוליטיקה האמריקאיות ילכו ויעמיקו. המפלגה הרפובליקנית נשבתה בידי הימין הקיצוני; נשיאותו של טראמפ היטיבה עם ישראל, אך אין ערובה לכך שזה יימשך, לפחות לא באותם ממדים.
במפלגה הדמוקרטית גוברת הזליגה לשמאל והיא מתרחקת מהיסודות המרכזיים המסורתיים שלה. בשתי המפלגות יש מגמות בדלניות, שאצל הרפובליקנים בהנהגת טראמפ מתבטאות בהסתייגות הולכת וגוברת מהסיוע לאוקראינה, ואצל השמאל הקיצוני בהתנגדות למדיניות ביידן לגבי ישראל ומלחמת עזה, בפרט כשהסיוע הביטחוני נמצא בראש הרשימה השחורה מבחינתם. לא כל הדמוקרטים ילכו בעקבותיהם, אך השפעתם עלולה להיות מורגשת. אין מדובר רק בוויכוח תיאורטי ובחודשים האחרונים היו מחאות סמויות ולעתים גלויות מצד פקידים בדרגים שונים במחלקת המדינה ובמוסדות אחרים נגד מדיניות הממשל כלפי ישראל שסותרת לדעתם את האינטרסים הבסיסיים של אמריקה.
ביטוי פרוגרמטי ואידיאולוגי לגישה הזאת נתן לאחרונה בן רודס, שכיהן בתפקיד בכיר בממשל אובמה ומיקד עצמו עכשיו כמעין אורקל לדרכה המדינית של ארצות הברית. רודס אינו מקורב לביידן אך לדעותיו עלולה להיות השפעה על המפלגה הדמוקרטית בעתיד. במאמר מפורט ב”פוריין אפיירס” קורא רודס לכינון מדיניות חוץ לעולם “כמות שהוא” ועוברת בו כחוט השני נימה של פייסנות באצטלה של ריאליזם מדיני. לדעתו, על אמריקה להשלים עם כך שהעולם איננו מכיר עוד בייחודה, ולכן עליה להיגמל “מהתופעות הפוליטיות התמוהות שלה” (רמז להשפעה השלילית, לטעמו, של המפלגות על קביעת מדיניות החוץ).
חלק בולט בביקורת של רודס, כמו גם של פרשנים אחרים שבשל יהדותם רואים עצמם מוסמכים למתוח ביקורת לא רק על מדיניות ישראל אלא גם על צעדים פרו־ישראליים של הממשל, עוסק במלחמה הנוכחית. “לרבים בעולם”, הוא כותב, “נראה שחיי ילדים פלסטינים אינם חשובים לוושינגטון כמו חיי ישראלים. סיוע צבאי בלתי מותנה לישראל, התעלמות ממספר ההרוגים בצד הפלסטיני, ההתנגדות להחלטות מועצת הביטחון הקוראות להפסקת הלחימה, הביקורת האמריקאית על חקירות פשעי מלחמה, כביכול, של ישראל וכו’ מציגים את אמריקה כצינית וחד־צדדית". רודס מקווה ש”עזה תגרום לזעזוע שינתק את וושינגטון מ'זיכרון השריר' (כלומר הרפלקסים) שמנחה רבות מדי מפעולותיה”.
לגבי הסכסוך הישראלי־פלסטיני בכלל הוא חוזר על המנטרות הרגילות, ”מאמץ לקדם הנהגה פלסטינית חדשה ולהכיר במדינה פלסטינית”. אף שלא כמו הסנאטורים סנדרס ו־וורן וה”סקווד” האנטי־ישראלי והאנטישמי בחלקו בקונגרס, רודס אינו מתעלם מהצורך לתמוך בביטחון ישראל, אך כמו השמאל הישראלי, אינו מתייחס לסיבות האמיתיות לסכסוך. “השלום יבוא כשגם הערבים ירצו בכך”, אמר בזמנו בן־גוריון, והוסיף הנשיא ביידן: “כששכנותיה של ישראל יכירו בזכות העם היהודי למדינה משלו”. הם צדקו אז והם צודקים היום