אנחנו ממשיכים לספר את הסיפור הלאומי שלנו. והסיפור הזה מחייב כעת דרישה ברורה להנהגה אחרת: הגונה, סבירה, אמיצה וענוותנית שנים רבות אני ממתין לשבוע הספר, כקורא וככותב, כמי שמתהלך בין הדוכנים המפתים מאז נערותי ועד כמלווה של נכדי. מובן שהשנה התבלבל בתוכי המועד.
אנחנו ממשיכים לספר את הסיפור הלאומי שלנו. והסיפור הזה מחייב כעת דרישה ברורה להנהגה אחרת: הגונה, סבירה, אמיצה וענוותנית
שנים רבות אני ממתין לשבוע הספר, כקורא וככותב, כמי שמתהלך בין הדוכנים המפתים מאז נערותי ועד כמלווה של נכדי. מובן שהשנה התבלבל בתוכי המועד.
במקום לתאם זמן לחתימה על ספר משלי, הוזמנתי וכמובן באתי למטה משפחות החטופים כדי להקריא ולהקליט קטע מיוחד להזדהות עם מאבקם ולחזקם. הנפש היוצאת אל הספר פרחה למקום אחר, לקצה תהומי משלה. אבל “הגבול” הזה הוא כעת מצב אופייני כולל של החברה בישראל.
מי שמסתובב בצפון הארץ חש את תחולתו הנרחבת של הסְפר. עצוב לחשוב על כך שפסטיבל המשוררים שבו אני זוכה להשתתף חל בכל שנה ושנה במטולה סביב חג השבועות. מובן שהשנה הוא נעדר משם ומתוכנן בשע”ט לסוף חודש אוגוסט בירושלים. אבל עניין זה הוא יחסית שולי לתמונת יישובי הצפון שהתרוקנו.
אזור נטוש מאנשים, מפרנסה, מנורמליות ומביטחון. האחיזה האנושית והחקלאית באדמת ארצנו הפכה לתחושה של ריחוף כמו ביצירותיו של מרק שאגאל. הסְפר בצפון ובדרום הפך לסיפור המוביל את חיינו על ידי כך שאין לו כבר גבולות.
הוא למעשה ביטוי מלא לאיומים ולשנאה המופנים כנגדנו, לממדים הזעירים של המדינה ולכל מה שחפרו והקימו אחרים כדי שישראל תהפוך חלילה למדינת תמרור: עצור, הגבול הוא אתה. אבל הסְפר הזה לא מבטל את הספרים שלנו.
ובשמם ומכוחם של הספרים האלה, החל ממקורותינו הקדומים ביותר ועד כתבי ימינו, אנחנו ממשיכים לספר את הסיפור הלאומי שלנו. והסיפור הזה מחייב כעת דרישה ברורה להנהגה אחרת: הגונה, סבירה, אמיצה וענוותנית. כמעט תמונת ראי של מה שמתקיים היום לנגדנו.
אין טעם לעסוק בהאשמות שונות. גם אי אפשר להתעלם מהנתונים האובייקטיביים הקשים ומהמגמות של איראן, שלוחותיה ושותפיה. אבל כשהסְפר הופך למרכז חיינו וערינו, אִם במציאות ואִם בתחושה, ברור לגמרי שאנו מחויבים בדיבור הנהגתי אחר.
איני יכול להבין כיצד אנשים הגונים שעדיין נמצאים בקואליציה אינם מודיעים לאלתר על דרישתם לקיום בחירות חדשות. איני יכול להבין (ואני לוקח כאן את הסיכון שיהיו קוראים שיגחכו בבוז) כיצד אנשים יראי שמיים בממשלה ולידה אינם אומרים בפה מלא שעת צרה גדולה היא לישראל, ושום חוק כזה או אחר של גיוס או אי־גיוס, של הגבלה לכאורה של סמכויות בית המשפט העליון, או בכל נושא חשוב אחר, יכול להצדיק את הפילוג המתחדש בתוכנו.
ישנם אנשים שלא ראויים יותר (בלא קשר לדעותיהם הפוליטיות) לשאת בתפקידים ציבוריים בכירים. ישנם אנשים הממאיסים את מורשת ישראל על הציבור הרחב. ישנם אנשים המזניחים לחלוטין את אחריותם האנושית והיהודית לסבל של רבים בתוכנו. לסְפר הזה אשר פעור בנפשנו יש להביא תקווה, וזאת עשויה לבוא רק מהחלפה דמוקרטית וקרובה של אלה המתעקשים עדיין לשלוט בנו.