לפייס את חמינאי | גדי טאוב

המילים היפות של ביידן נועדו לטשטש את מטרותיו: צמצום המעורבות האמריקאית במזה"ת, התרחקות מבנות הברית באזור וצעידה לכיוון איראן. ארה"ב רואה בדאגה רבה את ההסלמה בגבול הצפון. מן הרגע הראשון למלחמה הזאת היא עשתה מאמצים יוצאי דופן כדי למנוע בדיוק את זה.

כאשר הנשיא ג'ו ביידן הגיע לכאן לביקור בזק ואמר לישראלים "יש לי מסר פשוט – אתם לא לבד", הוא ידע כמה זקוקים היינו לשמוע את המילים האלה בדיוק. הוא נסך בנו תחושת ביטחון, וזו התחזקה על ידי שתי נושאות מטוסים שהגיעו לאזור כדי למנוע הסלמה.

בתוך אנחת הרווחה הקולקטיבית שנשמעה בכל הארץ, התמסרנו למנגינה המנחמת ולא בחנו בזהירות מספקת את המילים ולא שאלנו מהי ההסלמה שהנשיא מבקש למנוע.

כבר בנאום שנשא ביידן לפני שהגיע לאזור, נאום ה־Don't המפורסם, בחרנו לפרש את דבריו על פי משאלות לבנו. המילים נבחרו בקפידה: "לכל מדינה, לכל ארגון, לכל אחד שחושב לנצל את המצב", אמר הנשיא, "יש לי מילה אחת: אל!".

"מדינה" – שמענו איראן; "ארגון" – שמענו חיזבאללה. לא רצינו לשמוע ישראל וצה"ל. אבל הנשיא דווקא הבהיר היטב לממשלת ישראל והדבר אף דווח בשולי החדשות: ביידן התכוון גם אלינו.

שבל תעז ישראל להרחיב את המלחמה לגזרת הצפון. הוא הגדיל לעשות ובדרכו חזרה, בשיחה עם כתבים במטוסו, אמר שהוא לא התחייב לתקוף את חיזבאללה במקרה שישראל תותקף. אבל לא הקשבנו. למה ביקש הנשיא להרגיע כך את חיזבאללה?

האמריקאים מייחסים לשאלת גבול הצפון שלנו חשיבות עליונה, מעל ומעבר לכל מה שקורה בעזה. לכן הם עיכבו משלוחי נשק בחצי השנה האחרונה.

את עזה אפשר למסגר כעוד מערכה בסכסוך הישראלי־פלסטיני. אבל התרחבות המלחמה לצפון תבהיר את האמת הפשוטה שמדובר במלחמה בין איראן לישראל באמצעות שליחים.

האמת הזאת מבצבצת עכשיו בכל רחבי המזרח התיכון ולאחרונה הדגיש אותה ראש הממשלה בנאומו בכנסת: החות'ים לוקחים במלחמה חלק, חיזבאללה לוקח בה חלק, והמיליציות השיעיות במערב עיראק ובסוריה לוקחות בה חלק. איראן גם הגבירה את מאמציה לשלוח נשק וציוד לערביי יהודה ושומרון. מעל הכל, איראן תקפה ישירות את ישראל.

ארה"ב נתנה כתף בהגנה על ישראל בליל המתקפה האיראנית בין 13 ל־14 באפריל, אבל לא גבתה מאיראן שום מחיר – דיפלומטי, כלכלי או צבאי. ממשל ביידן לא עצר אחרי 7 באוקטובר את הפשרת הכספים האיראניים, ולא שינה את מדיניות אי־אכיפת הסנקציות שמזרימה הון עצום לתעשיית הנפט האיראנית מאז שביידן נכנס לבית הלבן.

לאיראנים אין ספק שהמלחמה הזאת אינה עניין ישראלי־פלסטיני בלבד. להם ברור מי נגד מי. ולכן הם דורשים מארה"ב לפעול למען הפסקת אש.

על פי דיווח ב"ניו יורק טיימס" מאמצע מרץ, ארה"ב מקיימת מו"מ ישיר עם איראן מאז ינואר, כאשר על הפרק הפסקת אש בעזה שארה"ב אמורה לכפות על ישראל, תמורת ריסון מתקפות החות'ים על הסחר הימי. ממשל ביידן משוכנע שהדרך להרגעת המזרח התיכון עוברת ב"דה־אסקלציה" והסדרה מול איראן.

זו מדיניות סדורה ויש לה שם: "אינטגרציה אזורית". ראשיתה בממשל אובמה. המטרה של מדיניותם של שני הממשלים הדמוקרטיים הללו, זה של ביידן וזה של אובמה לפניו, היא לצמצם את מעורבות ארה"ב באזור כדי להימנע מלהיגרר למלחמות.

מלבד תפיסת העולם הפרוגרסיבית המנחה את שני הממשלים, תפיסה המקדמת התנצלות בפני העולם המוסלמי על חטאי המערב במקום עמידה תקיפה והרתעה, יש במדיניות זו גם אלמנטים פרגמטיים. על פי הניתוח של חסידי העמדה הזאת, המכשלה האורבת לארה"ב באזורנו היא שבנות בריתה, ובראשן ישראל וסעודיה, גוררות אותה למלחמות אזוריות.

אזהרות והטבות

בהיפוך למדיניות דונלד טראמפ, מה שעושה ממשל ביידן אינו לחזק את בנות בריתה של ארה"ב אל מול טהרן, אלא להפך: להתרחק מבנות בריתה, ולעשות צעד לכיוון איראן, כדי להציב את אמריקה במעמד חדש של מעין בורר נטול פניות.

הדרך להשיג הפחתה במתחים האזוריים, לפי ניתוח זה, היא כאמור על ידי "דה־אסקלציה" של המאבק באיראן, והשגת איזון חדש שבמסגרתו שכנותיה של איראן ילמדו "לחלוק את השכונה" עם הרפובליקה האסלאמית השיעית.

מהרגע הראשון שבו נכנס לבית הלבן, מאותת ממשל ביידן לאיראנים שפניו להסדרה איתם. אחת מפעולותיו הראשונות הייתה הוצאת החות'ים מרשימת ארגוני הטרור. בהמשך הוא הפסיק לספק לסעודים נשק התקפי שיכול היה לסייע להם במאבקם נגד ארגון הטרור התוקף אותם מתימן.

מדיניות כמעט זהה נקט הממשל ביחס לפרוקסי איראני אחר וחשוב יותר: חיזבאללה. הסכם הגבול הימי שכפה ביידן על ישראל, כלל ויתורים מרחיקי לכת ל"לבנון" – הנשלטת בפועל על ידי חיזבאללה – תמורת הבטחות ערטילאיות שמתבררות עכשיו כחסרות ערך.

נוסף על שורת הוויתורים שעשה הממשל בניסיונו לשכנע את איראן להתרצות ולחזור להסכם הגרעין, הוא מקיים מדיניות של אי־אכיפת הסנקציות, ששחררה לטהרן לפי ההערכות כ־100 מיליארד דולר (הרוב במכירת נפט שאמורה להיות נתונה במגבלות חמורות).

ארה"ב מוכנה אפילו להבליג על תקיפות מתמידות על כוחותיה שלה במזרח התיכון בידי כוחות הפרוקסי של איראן – מעל 150 תקיפות מאז אוקטובר 2023. היא משיבה אש רק כשאין לה ברירה, כמו אחרי תקיפה שהרגה שלושה אנשי צבא אמריקאים ב־28 בינואר בירדן.

אבל גם אז היא עושה זאת בזהירות, לאחר אזהרה מקדימה, ומקפידה לא לפגוע באיראנים, אלא רק בשליחיהם הערבים. זו אינה מדיניות של הרתעה. זו מדיניות של פייסנות והכלה.

לנוכח מדיניות זו צריך להבין גם את יחסה של ארה"ב למלחמה הנוכחית. היא חותרת להיענות לדרישה האיראנית לסיים את המלחמה במהרה (מגמה המתיישבת גם עם צורכי הבחירות של הנשיא).

היא מוכנה שחמאס מוחלש יישאר על רגליו בעזה, והיא שולחת את השליח האישי של הנשיא, עמוס הוכשטיין, שארגן לנו את הסכם הגבול הימי, כדי לקדם "פתרון דיפלומטי" שיגן על חיזבאללה ממתקפה ישראלית כוללת.

הוכשטיין אף הצהיר שארה"ב תסייע כלכלית בשיקום "דרום לבנון". מאחר שחיזבאללה שולט בדרום לבנון, זה בעצם סיוע אמריקאי במסווה לחיזבאללה. במילים אחרות, ארה"ב מרתיעה את ישראל באזהרות, ומוסיפה פיתוי לחיזבאללה בהטבות.

מילה של נתניהו

מדיניות ממשל ביידן במזה"ת, המבוססת על פייסנות מרחיקת לכת כלפי איראן, איננה פופולרית בארה"ב, ועוד פחות מכך בישראל. על כן עושים הממשלים הדמוקרטיים מאמצים יוצאי דופן כדי להסוות אותה.

האמצעי הוא סיפור בדיוני, שהעיתונות הישראלית בולעת לתיאבון, אולי משום שהוא עונה על משאלות לבה, ואולי מפני שהיא לא טורחת להתעניין במדיניות האמריקאית מעבר לסמטה הצרה של היחסים עם ישראל.

הסיפור הוא כזה: אם ישראל רק תלך לקראת הפלסטינים, ותחזור לשולחן המו"מ במסלול שתי המדינות, הסעודים יתרצו ויאשרו נורמליזציה, ואז, כך אומרים לנו, תקום לה קואליציה סונית־ישראלית, שתפעל, בתמיכה אמריקאית, לבלום את איראן.

זה סיפור בדים גמור, כמובן. ארה"ב הייתה יכולה לפעול לריסון איראן מזמן. היא עשתה מאז שביידן נכנס לבית הלבן את ההפך. סעודיה חשה את הדבר על בשרה, ואין לה סיבה להתקרב לישראל כאשר זו מבודדת באזור, וננטשת בפועל על ידי ארה"ב. במצב כזה, הדעת נותנת שהסעודים יבקשו לשקם את היחסים עם איראן, כפי שהם אכן עושים, עקב בצד אגודל.

מה יכולה לעשות ישראל, כאשר בת בריתה החשובה בעצם מנהלת מדיניות החותרת תחת האינטרסים הקיומיים שלנו? אין פתרון קסם, ומובן שאנחנו צריכים לשמר את הקשר הזה עם המעצמה שהיא לפי שעה החזקה בעולם.

אבל עלינו גם לאותת לאויבינו שלא נקבל עלינו את כל המגבלות שמנסה ארה"ב להטיל על יכולת ההרתעה שלנו, כפי שעשינו כשתקפנו את בכירי משמרות המהפכה בדמשק, וכשהמרינו את פי הנשיא ונכנסנו לרפיח.

עכשיו, כשראש ממשלת ישראל הוזמן לנאום בפני שני בתי הקונגרס, יש לקוות שהוא ינצל את הבמה כדי לומר לציבור האמריקאי שישראל נלחמת לא רק את מלחמתה שלה, אלא גם את מלחמתם של האמריקאים, ולמעשה את המלחמה של כל המערב מול הפונדמנטליזם האסלאמיסטי הרצחני. דעת הקהל האמריקאית איתנו ולא עם איראן, ובדמוקרטיה כמו ארה"ב זה מנוף שבהחלט אפשר לנצל לטובתנו.

הכותב הוא היסטוריון של ארה"ב ומגיש הפודקאסט "שומר סף"