שלב הלחימה העיקרי בעזה עומד בפני סיום, ואנו לפני סיום המלחמה בתצורה שהייתה מוכרת לנו עד כה ומעבר לשלב חדש. בתום שמונה חודשי לחימה חמאס נותר עומד בעיקר על רגל אחת - רגלו האזרחית (כשנלווית לה פעילות צבאית של יחידים - גרילה).
לא אעסוק כרגע בשאלה מדוע לא השכילה ישראל (הגם שניסתה) לפרק את יכולותיו השלטוניות של חמאס במקביל למאמץ הצבאי נגד יכולותיו הצבאיות של הארגון.
עובדתית, ניסיונות ישראלים לפעול מול חמולות מקומיות או לחילופין להכניס גורמים של הרשות הפלסטינית, נכשלו כישלון חרוץ, ולמרות שהדבר אפשרי – צה"ל (באמצעות מתאם פעולות הממשלה בשטחים) לא עשה בינתיים כל מאמץ מינימאלי להשתלט על הסיוע ההומניטארי שנכנס לרצועה ולחלקו במקום חמאס.
ללא משטרה וללא שלטון - הכאוס משתלט על עזה: רציחות, שוד ופחד ברחובות
ציר פילדלפי זה פייק: נחשף צינור החמצן האמיתי של חמאס
זאת, בשעה שכולם מבינים כי השתלטות על הסיוע ההומניטארי היוצא ממחסני האו"ם וחלוקתו לאזרחים על ידי חמאס הוא מרכיב מאוד משמעותי בשימור יכולותיו ומעמדו השלטוני ברצועה).
אם כך, איך הכניסה לשלב החדש מסייעת לישראל?
דבר אחד ברור לגבי "היום שאחרי": תוכנית שיקום משמעותית לרצועת עזה היא מחויבת המציאות, ותנאי להמשך החיים ברצועה. לכל הפחות, יתבצע פינוי הריסות המלחמה, וכנראה גם כדי לבנות מחדש את הרצועה כדי שתהיה ראויה למגורים ולשגרת חיים עבור האוכלוסיה העזתית.
את המרכיב הזה, שהוא מאוד משמעותי וכולם מסכימים שהוא יקרה בצורה כזו או אחרת כי הוא מחוייב המציאות - אין ביכולתו של חמאס להשיג בעצמו אלא בסיוע של ישראל והזירות הבינלאומית והאזורית.
רבים ישאלו בוודאי מדוע אני בכלל עוסק בשיקום עזה עוד בטרם התפנינו לדבר על שיקום הדרום והצפון בישראל תחילה. התשובה היא כי מעבר לעובדה הפשוטה שצריך להתחיל לדבר על ניהול מקביל של מספר מאמצים ולא רק עבודה ארוכה בטור, הרי שבשונה מהשיקום הנדרש בישראל שהוא יעד העומד בפני עצמו, שיקום עזה הוא דווקא כלי מצוין לדחיקתו של חמאס מהשלטון בעזה, לפירוק יכולותיו השלטוניות ולביסוס חלופה לו.
אם יושג שיקום כשחמאס שולט אקטיבית ברצועה (גם אם אינו הגוף השלטוני המוצהר אלא רק פועל בשטח), יהיה זה בבחינת מתן לגיטימציה "על סטרואידים" לשלטון חמאס המחודש.
וכאן בדיוק על ישראל ללמוד מהעבר: בסיום מלחמת העולם השנייה יזמה ארצות הברית את ה-"תוכנית להבראת אירופה". התוכנית נקראה על שמו של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג' מרשל. מימוש התוכנית ארך כארבע שנים ובהשקעה של כ-173 מיליארד דולר (במונחים של היום).
חלוקת הכספים נעשתה על ידי ועדות שבהן פקידי ממשל ואנשי עסקים. התוכנית תרמה מאוד לצמיחתה הכלכלית המהירה של אירופה בעשורים שלאחר מכן ובזכותה חוזקה הברית הצפון אטלנטית, נשמרה הדומיננטיות וההובלה האמריקאית באירופה וניתנה דחיפה להקמת האיחוד האירופי.
להבדיל, לאחר כל אחד מהמבצעים הקודמים נגד חמאס בעזה, היה זה חמאס שהוביל את שיקום הרצועה בהתאם לאינטרסיו, ולמעשה השתמש בשיקום (בכסף ובחומרים שנכנסו לרצועה) כדי להכין את הקרקע לסבב הלחימה הבא, בעוד ישראל העדיפה לטמון את ראשה בחול.
לכן, נראה שבעיתוי הנוכחי, על ישראל לחשוב מחוץ לקופסה - ללמוד מהעבר וליזום ולהוביל כבר עתה. על ישראל להכריז ביוזמתה, מיד עם סיום הלחימה ברפיח, על "תוכנית מרשל ישראלית" לשיקום הרצועה, שתתבצע על ידי הקהילה הבינלאומית בסיוע מדינות האזור, תחת הובלה ישראלית.
באופן מפתיע, דווקא הוצאה לפועל של תוכנית מרשל בהובלה ישראלית, תהפוך את רצועת עזה מבסיס למחלוקת לבסיס לשיתוף פעולה ותכונן הלכה למעשה ברית אזורית ובינלאומית, תוך ניצול אינטרס משותף של כלל השחקנים - שיקום הרצועה.
מהצד השני היא תהפוך את חמאס לבלתי רלוונטי שלטונית-אזרחית ביום שאחרי למול כוחות גדולים ממנו (הובלה ישראלית וריבוי שחקנים עם כסף גדול, משאבים ויכולות).
היוזמה תאפשר הובלה ישראלית בעיצוב הרצועה ביום שאחרי, תעניק לישראל אשראי בינלאומי מחודש ותסייע בהבטחת האינטרסים הישראלים, לרבות שליטה ביטחונית ישראלית כוללת ברצועה. התוכנית תציב את חמאס במלכוד - פעילות של חמאס נגד מאמצי השיקום תוקיע אותו בינלאומית ואזורית ותציב אותו, לראשונה באופן מובהק, כפועל נגד האוכלוסייה "שלו" תוך פגיעה מהותית בלגיטימציה הפנים פלסטינית להמשך שלטונו.
כך, מתוך הבנה שאבן הראשה להפלת חמאס ולניצחון עליו במערכה כולה הוא השלטון האזרחי ברצועה ובהיעדר יכולת ליצור בהקדם חלופות לשלטון חמאס ברצועה - אימוץ נושא השיקום ושימוש בפלטפורמת שיקום מוצלחת מהעבר דוגמת תוכנית מרשל, יאפשרו לישראל הן לפרק את השלטון האזרחי של חמאס ברצועה, הן לעצב את הרצועה ביום שאחרי בהתאם לאינטרסים הישראלים, הן לקנות לגיטימציה בינ"ל מחודשת וגם ואולי בעיקר להשתמש בעזה עצמה כדי לכונן ברית אזורית מול איראן שאליה תצטרף גם ערב הסעודית - אותה אחת שמעוניינת בנורמליזציה עם ישראל.
כך ניתן יהיה להפוך את הלימון (חמאס כשלוחה איראנית בעזה) ללימונדה (עזה כבסיס ומכנה משותף לברית נגד איראן). אני מפציר במקבלי ההחלטות לחשוב על הנושא, ואם זהו אכן הכיוון הנבחר יש להתחיל לעבוד עליו לאלתר.
סא"ל במיל' עמית יגור הוא לשעבר סגן ראש הזירה הפלסטינית באגף התכנון בצה"ל ובכיר לשעבר במודיעין זרוע הים