העימות המטורלל בין הנשיא ביידן לדונלד טראמפ הכניס את הדמוקרטים למרה שחורה, אך היו בו סיבות לדאגה גם בישראל, הן בטווח הקצר, דהיינו עד לכינון הממשל הבא, והן בטווח הארוך, ומבחינה זאת גם תשובתו (העמומה) של טראמפ לא נסכה בנו אמון רב (על השאלה אם יכיר במדינה פלסטינית השיב “נראה”).
בשורות רעות לדונלד טראמפ: בעל בריתו הוותיק יכנס לכלא
אך הסוגיה הבוערת ביותר מבחינתנו היא ההתגרענות המואצת של איראן ויתר צעדיה לקידום מטרותיה האסטרטגיות, ובעניין זה לזמן יש משמעות מיוחדת וישראל פועלת בדרכים דיפלומטיות ואחרות להעמיד במבחן מעשי את המחויבות האמריקאית, כולל זו של ביידן, שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני.
זה יהיה המסר המרכזי בנאום ראש הממשלה נתניהו בקונגרס בסוף החודש, וגם שר הביטחון גלנט, בביקורו האחרון בוושינגטון, הציג את הדברים תוך הדגשת התכיפות המתבקשת מאחר שעל פי המידע המודיעיני איראן הפכה למדינת סף גרעינית, ובנסיבות שישראל שקועה במלחמה רב־חזיתית נגד שלוחיה, וכשדרכה הפוליטית של ארצות הברית לוטה בערפל, האייתולות בטהרן עלולים לראות הזדמנות לחציית הקטע האחרון לפצצה.
גם האיראנים בוודאי שואלים את עצמם מה תוקף המחויבות האמריקאית הנ”ל, לקולא או לחומרא, בין שביידן ימשיך לכהונה שנייה ובין שטראמפ יחליפו, ואין תשובות ברורות לשאלה הזאת. גם הדיון האסטרטגי המקיף שתוכנן בין ארצות הברית לישראל בעניין איראן בוטל או לפחות נדחה על ידי וושינגטון באמתלות שונות, כנראה כדי להימנע מהחלטות או הצהרות מחייבות בתקופת הבחירות, כשחלק ניכר בציבור ובפוליטיקה באמריקה מתנגד לצעדים שעלולים להגביר את מעורבות ארצם בסכסוכים בינלאומיים, וכשבשמאל יש קולות שקוראים בפירוש ל”דטנט”, כלומר הרפיית המתיחות ביחסים עם איראן ולפתיחת מסלול חדש ליחסים עמה.
הקולות האלה אינם משקפים בהכרח את עמדת ביידן, אך העובדה שלא הטיל על איראן סנקציות מגבילות יותר ולא נקט צעדים נוספים עלולה ליצור בפועל מציאות שאיננה נבדלת בהרבה מההעדפות של החוגים הנ”ל.
כך או כך, עמדה מנחה של ממשל ביידן היא להימנע ככל האפשר מעימות צבאי עם איראן ומהפיכת המלחמה בין ישראל לשלוחות האיראניות למלחמה אזורית כוללת. עמדתו גם מושפעת, מדעת או שלא, מהמסקנה שאמריקה כבר איננה מעצמת־העל הכל יכולה שהייתה וכי עליה להכין את כל היכולות הצבאיות שלה לעימות אפשרי במזרח הרחוק ולא במזרח התיכון.
ארצות הברית אומנם מזהירה את איראן וחיזבאללה שלא ירחיבו את ההתקפות על ישראל, אך הצבת הכוחות האמריקאיים במזרח התיכון נועדה לא רק להגן על ישראל, אלא גם כדי לאותת לטהרן שארצות הברית מתכוונת לפעול לגידור התבערה הנוכחית ולא להרחבתה.
ממשל טראמפ הקודם, אחרי שביטל את הסכם הגרעין, עיצב ופעל להשמת טבעת הדוקה על כלכלת איראן ולחסימת רוב הערוצים המסחריים והפיננסיים שלה - מדיניות שנועדה להביא להתמוטטותה הכללית כולל במישור הפנימי, אך הפסדו בבחירות אז שם לכך קץ. האם יחדש את הצעדים האלה אם ישוב לבית הלבן? האיראנים, יש להניח, חוששים מכך וינסו לקבוע עובדות לפני כן, ולא רק בעניין הגרעין אלא ייתכן שגם על ידי צעדים בעלי השלכות על המצב בגבולנו הצפוני. זה אומנם איננו מבטל בהכרח את האפשרות להסדרה מדינית, אך גם להפך, כלומר לחימום נוסף של הגזרות.
להשערות אלה יש להוסיף עכשיו את ערעור הביטחון העצמי של ממשל ביידן בעקבות העימות הטלוויזיוני ואת תכונתו הידועה של טראמפ להפתיע, לא תמיד לטובה. האם יוציא את אלפי החיילים האמריקאים המוצבים במזרח התיכון (מהלך שמשמעותו בעיקר מדינית)? האם ינקוט קו תקיף נגד איראן או שנטיותיו הבדלניות יוליכו אותו לניסיונות פיוס כמו אלה בזמנו עם צפון קוריאה? האם יעמוד לצד ישראל במלחמה הנוכחית ובעתיד? והאם יקדם את מדיניות ממשל ביידן להקמת ברית אזורית בין העולם הסוני לישראל? האם יומרתו לפתור בעיות מבלי להיכנס לפרטים תעמיד אותנו בפני מצבים בעייתיים? ומה באמת תהיה עמדתו בעניין המדינה הפלסטינית?
יש בישראל מי שמחכים בכיליון עיניים לניצחון של טראמפ מתוך אמונה שכל הבעיות עם ארצות הברית ייפתרו. יש לקוות שזה מה שיהיה אם ייבחר, אך מהתבטאויות שלו בעימות וגם לפניו לא ניתן להגיע למסקנות ברורות בעניין זה וכדאי תמיד לזכור שלא רק ביורו הכדור הוא עגול.
לעומת זאת, אהדתו הבסיסית של ביידן לישראל איננה מוטלת בספק, אלא שבמפלגתו יש אלמנטים אנטי־ישראליים ואף אנטישמיים שעלולים לנסות להטביע את חותמם על מדיניות מפלגתם בעניין ישראל, ואם ביידן עצמו יסיר את מועמדותו, אין ביטחון שמי שיחליף אותו לא יבוא מהחוגים האלה. בהחלט תקופה “מעניינת”, במובן הציני של המילה.