אלו שבועות קשים עבורי, בת לשורדי שואה מהונגריה. בעודנו מציינים 80 שנה מאז שכחצי מיליון מאיתנו חוסלו בתוך שבעה שבועות, ברקע לא רק המלחמה, אלא גם אנטישמיות שכמוה לא נראתה מאז אותם זמנים.
אנטישמיות היא כמו מחלה כרונית שמתפרצת מדי פעם. לכאורה ישראל אמורה להוביל את המאבק נגדה, אבל כעת איננה מסוגלת: בנוסף לשפע אתגריה, מרבית הממשלה אינה יכולה או רוצה להתעלות מעל שיקולי פנים או שחבריה מתבטאים באופן שמקשה על יהודים מקומיים.
לכן ברירת המחדל היא שעל יהדות התפוצות להוביל את המאבק. מה ניתן לעשות? הנה, ללא סדר מיוחד, כמה הצעות ומחשבות. ראשית יש לשאול, האם הכל כה חשוך? בשונה מאוקראינה לפני שנתיים, ישראל לא זכתה באירוויזיון, אבל די בהצלחה היחסית של עדן גולן כדי להפריך את הטענה שכל האירופאים הם אנטישמים ושונאים את מדינת ישראל. ניתן לבנות על רגש חיובי או ניטרלי מסוג זה.
אנטישמיות היא כנראה הדעה הקדומה הלאומית הוותיקה ביותר, אבל איננה היחידה. כמעט בכל מקום אפשר למצוא קבוצות שסובלות מאפליה, שיתוף פעולה איתן יסייע להתמודד עם תחושת הבדידות של יהודים, תוך שיפור השיח בסביבה.
האם ניתן לאתר סנגורים בקרב משפיעים? אלו יכולים להיות פוליטיקאים בדימוס, אקדמאים, מנהיגי דתות, אמנים. אחד אולי יסרב להוביל מהלך נגד אנטישמיות, אך אחר יסכים.
אפשר לארגן סמינרים אקדמיים בנושא, ולהבטיח כיסוי תקשורתי. המטרה בפעילות כזו איננה אנטישמים מוצהרים, או “ליברלים” משרתי חמאס - אין טעם לנסות לשכנע אותם. היעד צריך להיות המרכז הגדול, חסר המידע והדעה.
כדאי להקים פורומים מקומיים למאבק באנטישמיות בעלי סדר יום מוגדר, לדוגמה שילוב הנושא בתוכניות לימודים. שיתוף פעולה עם קבוצות במקומות אחרים ירחיב את המטרות, למשל לחקיקה, וקהילות חזקות יסייעו לקהילות חלשות להתמודד.
ייחוס הכל לאנטישמיות במקום תגובה לגופו של עניין אינו חכם ואינו מועיל. כך, כאשר הממשל האמריקאי הטיל עיצומים על מתנחלים בשל אלימות כלפי פלסטינים, שר האוצר הגיב כך, ”ביידן משתף פעולה עם שקרים אנטישמיים”. שר החוץ הגדיל לעשות, ובתגובה להכרת ספרד במדינה פלסטינית העלה מספרי ההיסטוריה את האינקוויזיציה והמרת דת בכפייה, לא פחות.
ולבסוף, הניסיון לימד אותי שלפעמים נדרש לומר במפורש מה שאמור להיות מובן מאליו. הייתי השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות ברית המועצות, כאשר הן התחילו להתמודד עם עברן.
רבים בלטביה, ליטא ואסטוניה נהגו לומר שאכן שיתוף הפעולה בחיסול היהודים היה נורא, אבל שמדינותיהם סבלו במהלך הכיבוש הסובייטי הראשון (1941־1940), והרבה יהודים היו קומוניסטים, ולכן לכאורה, התנהלותם כשהגיעו הנאצים הייתה טבעית. בתחילה הגבתי ב”לא אכבד הצדקת רצח עם במענה!” אבל אז הבנתי שאין להם מושג למה אני מתרעמת, והסברתי.
לדוגמה, היו יותר פעילים פולנים בקרב הקומוניסטים, אבל איש לא הורה לפולנים לחפור בורות, להעמיד קהילות שלמות בשוליהם, ואז לירות בהם. תוך זמן קצר, האנטישמיות הלא מודעת הזו נעלמה מהשיח, לפחות בנוכחותי.
ניצול יעיל של משאבים קיימים - אינטלקטואליים, ארגוניים, כספיים, אחרים - כדי להיאבק באנטישמיות ייתן זריקת מרץ לקהילות במצוקתן, ויספק תמיכה חיונית לישראל בתקופה שברירית זו.
הכותבת היא שגרירה בדימוס