המונח “עם ישראל" מכיל בתוכו אפיונים של המונח “עם": קבוצת אנשים בעלי קרבה אתנית־גנטית, שיש להם מוצא, אֶרץ והיסטוריה משותפים, תרבּוּת ולשון משותפות, ובמקרה שלנו גם דת אחת. עם ישראל שומר על זהותו למעלה מ־3,000 שנה, למרות שנות הגלות, בזכות השמירה על הדת היהודית, על השפה העברית (כשפת קודש), על נישואים בתוך העם ועל התקווה המשותפת לשוב לציון.
בעולם הוכחדו עמים עתיקים, ונוצרו לאומים חדשים על בסיס טריטוריה משותפת, תרבות, לשון וכן ערכים משותפים. המקרה של ארצות הברית הוא הבולט בהם: אומה המורכבת ממהגרים ממוצא שונה החולקים מאפיינים משותפים אלה. המונח האמריקאי “נשיונליטי" (לאומיות) כמעט זהה ל"אזרחות", וכל אזרח אמריקאי הוא חלק מהאומה האמריקאית.
הקמת המדינה והחלת האזרחות הישראלית גם על תושביה הערבים לא הביאו להתגבשותה של אומה ישראלית הכוללת את אזרחיה היהודים והערבים כאחד. "אומה", כמובנה כאן, היא קבוצה אנושית שחיה במדינה ריבונית בטריטוריה מסוימת ושואפת לדמיון בתרבות ובערכים. אך ישראל הוגדרה כמדינת העם היהודי, וגם בהגדרתה כיהודית ודמוקרטית, חוק השבות למשל חל רק על יהודים.
השוני בתרבות ובשפה, בדת, בהיסטוריה, ובעיקר בתודעה הלאומית, שימר מצב שבו שני עמים בעלי לאומיות שונה חיים כאן באותה טריטוריה עם אותה אזרחות. הפערים הוחרפו על ידי הקונפליקט הישראלי־פלסטיני, שבו מבחינת הערבים מדינתם מכאן ובני עמם מכאן נמצאים במלחמה, ומבחינת היהודים - אנחנו נלחמים באחיהם של אזרחינו הערבים, ואיננו בוטחים בנאמנותם.
76 שנים של חיים ביחד יצרו בהדרגה שינוי במציאות זו: אזרחי ישראל הערבים עוברים תהליך של “ישראליזציה" למרות מכשלות רבות, ובהן הקונפליקט הישראלי־פלסטיני, הקצנה דתית ולאומנית, היעדר שוויון ומאבק על קרקעות בתוך המדינה. תשעת חודשי המלחמה העלו אל פני השטח את תהליכי העומק שהתנהלו בחלקים מהחברה הערבית: הבדואים בנגב, שנתפסו כבדלנים, התגלו כמי שמזדהים עם המדינה, ניהלו מבצעי הצלה של יהודים ממסיבת הנובה וביישובי העוטף ועומדים בחזית הלחימה יחד עם הלוחמים היהודים. ההזדהות הדרוזית עם המדינה איננה מובנת מאליה: מדובר בערבים שקשרו גורלם במדינה, וכמותם יש גם ערבים נוצרים ומוסלמים אחרים. כל אלה העדיפו את ישראל, גם בהיותה מדינת הלאום היהודי, על פני האידיאולוגיה של חמאס ומעשי האכזריות שלו.
תשעת חודשי השקט היחסי של האוכלוסייה הערבית־ישראלית במלחמה, בצד ההתבדלות של חלקים בחברה החרדית וסירובם של רובם להתגייס למאמץ הצבאי, מצביעים לדעתי על התגבשותה הראשונית של “אומה ישראלית". מדובר באפיון חברתי ותודעתי, החורג מעצם האזרחות הישראלית, אך לא באפיון פורמלי הקורא בשלב זה תיגר על אפיונה של המדינה כמדינת העם היהודי.
בעוד “עם ישראל" יכלול, כבעבר, את יהדות התפוצות והיהדות בישראל על שלל גווניהן, “האומה הישראלית" תכלול את האזרחים בני שני העמים, בעלי השאיפה לחיות יחד תחת מטרייה תרבותית ואזרחית אחת. מול האומה הישראלית המתגבשת כנראה יתייצבו הבדלנים החרדים, הלאומנים היהודים המתנגדים לדו־קיום, הלאומנים הערבים והפונדמנטליסטים האסלאמיים המתנגדים לקיומה של המדינה בכלל וכיהודית בפרט. ככל שהתהליך יימשך, אנשי האומה הישראלית יצטרכו להתמודד עמם, ועם הקונספט של “מדינת העם היהודי". הרוב היהודי והקונספט של “יהודית ודמוקרטית" עשויים לשמש כעוגן לפתרון.