מפעם לפעם אני תוהה מדוע בתי המשפט שלנו, השופטות והשופטים הנכבדים, נכשלים בהגנה על חיי האדם. מאיפה הם שואבים את רגש הסלחנות והנטייה המוזרה להקל על עברייני תנועה ועל רוצחים נתעבים הקוטלים את חיי הזולת? מדוע אין הם מבצעים את חובתם הבסיסית ומעבירים מסר חד וברור כי הריגת הזולת אינה עוד מקרה נוסף של שחיתות ציבורית או עבריינות רכוש אלא הפשע החמור מכל, שיש לעקרו מלב החברה בישראל כדי להגן על הערך שאין נעלה ממנו - השמירה על החיים.
אולם, אחרי שקראתי על העונש שהטילו רוב שופטי ההרכב בבית המשפט המחוזי בתל אביב על עדי מזרחי, רוצחו של יורי וולקוב, הבנתי כי משהו חמור מאוד השתבש בתפיסת עולמם והבנת תפקידם של שופטות ושופטי ישראל. נראה כי הם לא באמת נאבקים כדי להגן על החיים.
הרצח במעבר החצייה: 16 שנות מאסר לרוצח של יורי וולקוב
עם מי הם עושים עסקת טיעון מקלה? עם מר מזרחי. אדם שכל מהותו בריונות, זלזול בחוק, ונכונות לרצוח אדם סתם כך על שום שלא נכנע לרצונו. מזרחי נוסע במהירות על קטנועו; חוצה צומת באור אדום; מסכן את ההולכים במעבר החצייה; מנסה לכפות תחת איום על מי שצילם אותו למחוק את הצילום; וכאשר מסרבים לו, ללא היסוס נועץ סכין בלב הגבר המנסה להגן על אשתו. וכך יש לנו בישראל נרצח נוסף, עוד אלמנה ועוד יתומות.
גם המחוקק רב התושייה שלנו תורם את חלקו. הוא קובע הגדרה של "רצח באדישות". מה זה? איך אפשר לרצוח אדם באדישות? רצח זהו מעשה מכוון ורצוני; אדישות היא אי עשייה. ובמסגרת הגדרה אווילית זו, מרשיעים את מזרחי על מעשה רצח מתועב.
במקום להבין שיש למצות עם אדם זה, שהוא סמל זלזול בחיי אדם, את חומרת החוק, מוצאים השופטים לציין שהסיבות להקלה בגזר הדין הן הודאתו במעשה הרצח לאחר שנתפס ואין ספק כי ביצע את המעשה, ועצם נכונותו האצילית לפגוש את קורבנות פשעו. באופן זה, על פי תפיסתם, הרוצח זכאי להערכה. החלטת השופטים פגומה ומטילה ספק באשר לכשירות שיקול דעתם. היא נעשית פגומה יותר כאשר מגייסים נימוקים מעליבים כדי להצדיק את תוכנה. מוטב והרכב שופטים המכבד את עצמו לא היה מפרט נימוקים אלה.
וכדי לתרץ את הצורך להסכים לעסקת טיעון, מעלים הרהורי ספק מיותרים באשר לעצם ביצועו של מעשה הרצח ומקבלים טיעון מופרך שיש קושי ראייתי. מהו בדיוק הקושי הראייתי? לא עצם דקירתו של הקורבן בנסיבות שתוארו, אלא, אולי, ספקות לגבי הטיפול הרפואי שקיבל וולקוב כדי להציל את חייו. נימוק חלש ודחוי. הלא בעצם מעשה הדקירה, במכוון ובמודע, כלל לא היה ספק.
שרשרת האירועים שהובילה למותו של וולקוב, אב צעיר לבנות, היא כה חמורה באופיה ובהתפתחותה שלא ניתן לקבל לא את ההתנהלות של הפרקליטות ולא של בית המשפט. בריון המבצע מעשה עבירה מנסה בעזות מצח לכפות רצונו על הזולת, וכשאין הוא מצליח, דוקרו למותו. אין זה מעשה רצח רגיל. זה לא רצח באדישות. זה רצח שהוא פרי פעולה רצונית המאיימת על החברה כולה. שיא חדש של בריונות וזלזול בחיי אדם. אסור שמעשה פשע חמור זה יהיה מושא לעסקת טיעון.
וכמו להעליב ולפגוע במשפחתו השכולה של וולקוב, מטיל בית המשפט על מזרחי לפצות את המשפחה בסכום של 180 אלף שקלים. כך הוא אומד את הערך הכספי של חיי אדם, בעוד החוק מאפשר להטיל על הפושע פיצוי בסך של 258 אלף שקלים לכל אחד מקורבנות הרצח. במקרה זה לאלמנה ולכל אחת מהבנות.
המסר שמעביר בית המשפט לגבי מידת החומרה שהוא מייחס לפשע אינו עובר דרך מילים המדגישות את חומרת המעשה. המסר עובר דרך גזר הדין וחומרת העונש. בית המשפט, בסיוע הפרקליטות, כשל בביצוע חובתו להגן על החברה. גם מעשה רצח כבר אינו כל כך חמור. הבה נעשה עסקת טיעון עם רוצח מטעמי נוחות ונשלח רוצח זה לחופשי, לאחר, כמובן, הפחתת שליש מהעונש מחמת התנהגות טובה.