מי שראה את דובר צה"ל, תא"ל דניאל הגרי, מתנצח עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ומתריס כי "חמאס הוא רעיון" וכי "אי אפשר להעלים רעיון", היה צריך לשפשף את עיניו בתדהמה. זו הייתה אפיזודה כה יוצאת דופן והיא מחייבת להעלות שאלות נוקבות לדיון ציבורי: כיצד קורה שדובר הצבא מתעמת עם ראש המערכת המופקדת על הצבא? ושאלה חשובה אף יותר: על מה דבר זה מעיד? ראש הממשלה אמנם השיב לו לאחרונה וקבע נחרצות שאפשר וצריך להביס אידיאולוגיות רצחניות, אך ההתנהלות החריגה הזו לא הביאה לשינוי בדפוסי ההתנהלות הצבאיים.
הרי הדרג המדיני הגדיר מספר יעדים מרכזיים בשבעה באוקטובר: להשיב את החטופים, להשמיד את החמאס, להשיב את השקט לדרום ולהסיר את האיום לאורך זמן. אין ספק שהשגת יעדים אלה מחייבת את כיבוש הרצועה על ידי הצבא והשמדת כל תשתיות החמאס. אך במהלך המלחמה התנגד הפיקוד עליון לדירקטיבה של הדרג המדיני בשורה של נושאים ובכל צומת נקט בגישה לעומתית.
החיילים בשטח נלחמו ונלחמים באופן מדהים, תוך שהם משלמים את המחיר היקר מכל, חייהם עצמם, אך הדרג העליון של הצבא המשיך בגלוי ובהסתר להתנגד לממשלה ופעל למסמס את החלטותיה בשטח. כך היה ביציאה ממקומות שכבר נכבשו, למשל בצפון הרצועה וחזרת אנשי חמאס לאותם מקומות, וכך היה במקרים אחרים. כך למשל אפשר לתהות מדוע לא הובאה לדרג המדיני האינפורמציה בתחילת המלחמה, על ידי הרמטכ"ל, שבבית החולים שיפא נמצאת חלק מהנהגת החמאס והחטופים כדי לקבל הנחיות בהתאם ליעדי המלחמה?
בהינתן שהשבעה באוקטובר מייצג את הכישלון הצבאי מהחמורים ביותר שידענו מאז קום המדינה - ואחד מהכישלונות הצבאיים החמורים בהיסטוריה העולמית - ולאור הדוגמאות שציינתי, אפשר להבין שהמטכ"ל והרמטכ"ל נמצאים במצב תודעתי, להבנתי מסוכן, שמביא אותם להתעלם מהוראות הדרג הממונה, או לבצע אותן באופן חלקי. כל זאת בניגוד להתנהלות ראש הממשלה שמפגין עמידה איתנה מול לחצים אדירים מבית מחוץ, אך נחוש להמשיך וליישם את המטרת שקבעה הממשלה בתחילת הדרך. כך היה בנושא רפיח, כך היה בנושא ציר פילדלפי (זוכרים את האיומים של מצרים?) וכך היה בנושאים אחרים.
יהירות ואטימות של דרגי הפיקוד
זאת ועוד, נדמה שהרמטכ"ל, איך נאמר זאת בעדינות, חי בתוך בועה. אחרת איך אפשר להסביר את החלטתו התמוהה למנות את מזכירת הפיקוד העליון, סא"ל עדי סבג, המקורבת אליו, לתפקיד ראש תחום ביקורת "חרבות ברזל". זה מצטרף למינוי הבעייתי של ראש חטיבת המבצעים, תא"ל שלומי בינדר, לתפקיד ראש אמ"ן, מבלי שהוצג למשפחות השכולות ולציבור התחקיר לגבי אחריותו לכישלון ניהול הכוחות בשבעה באוקטובר, לסירובו להיענות להציג מסמכים למבקר המדינה, לתשובות החלקיות להורי התצפיתניות ולהחלטה קודמת שלו - שבינתיים הוא חזר ממנה בשל לחץ ציבורי - למנות אנשי צבא בכירים לוועדות החיצוניות לבדיקת המחדל בשבעה באוקטובר.
אלה הן דוגמאות מייצגות בלבד, שמעידות על עומק הבעיה. לכך מצטרפות מידות מוגנות אחרות, כמו יהירות ואטימות של דרגי הפיקוד. לאחרונה נחשפה פרשה חמורה, שבה כטב"מ של החיזבאללה פגע בשטחי כינוס של גדוד מילואים של חטיבת 300 והביא לנפילתו של סמ"ר (מיל') רפאל קאודרס, אב לארבעה, ולפציעתם של 11 חיילים, אחדים מהם קשה. מתברר שמפקד החטיבה, אל"מ אורי דאובה, הדף את כל ההמלצות והבקשות של דרגי השטח להימנע מכינוס במקום כה חשוף ואף הרים את קולו וקבע: "מי מאשר למי תוכניות? אני מאשר לכם או אתם לי?'". לקרוא ולא להאמין. ונדגיש - למיטב ידיעתי הוא עדיין מכהן בתפקידו.
המטכ"ל לא מוציא לפועל את מדיניות הממשלה
צריך אפוא לומר את האמת הקשה לציבור - בימים אלה של מלחמה רב-זירתית מתמשכת, שבה נדרש איחוד כוחות ומאמץ לאומי מתואם, האליטה הצבאית לא רק שאינה מסונכרנת עם המערכת הפוליטית, אלא שהיא כופרת בסמכותה ומתעמתת עימה, כשהיא חמושה בתמיכתם של כוחות חברתיים שמזינים אותה, כמו למשל תקשורת אך לא רק. זאת ועוד, הדרג הצבאי הבכיר מתכנס לתוך בועה ומתנתק גם מצבא העם - החל מהחיילים בשטח, דרך הקצונה הזוטרה בואכה אלופי המשנה ועד הורי החיילים. עיין ערך דבריהם של הקצין המודח והמוערך, עופר וינטר, ואביו של חלל צה"ל, עומר סמדג'ה.
ניתוק כפול זה מהווה סיכון אסטרטגי וסכנה קיומית לישראל. האויב רואה ומאזין, החיילים בשטח מתוסכלים והמערכה הצבאית סובלת מהיעדר אחדות פיקודית.
מעבר לצדדים הפורמליים, הערכיים והמוסריים של התנהלות הפיקוד העליון, מצב זה יוצר בעיה חמורה במישור המעשי: ככל שהמטכ"ל לא מביא לידי ביטוי ולא מוציא לפועל את מדיניות הממשלה והעומד בראשה - שנבחר על ידי העם למלא את תפקידו בבחירות דמוקרטיות - לא יכולה ישראל לנהל מערכת צבאית מוצלחת ולהשיג את יעדי המלחמה. ככל שהמטכ"ל לא ער ולא קשוב לרוח הנושבת בקרב החיילים והקצינים בשטח, הוא לא יכול לבצע את המשימות הצבאיות.
הצבא מכתיב בפועל את המדיניות
במהלך העשורים האחרונים התעצם מאוד כוחו של הדרג הצבאי אל מול ירידת כוחו של הדרג הפוליטי. תהליך היחלשותה של המערכת הפוליטית הנבחרת הוא עניין להיסטוריונים ועוד ידובר בו. בתמצית אפשר לומר שהמערכות המכתיבות את המדיניות הלאומית ולמעשה שולטות במדינה, הן למעשה קבוצה קטנה של מוקדי כוח לא נבחרים שהשפעתם עצומה. האליטה הצבאית - שהיא חלק ממוקדי הכוח הללו - לא היססה להיכנס לוואקום המנהיגותי שנוצר.
דוגמה חריפה לכך הייתה בקיץ 2010 כאשר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושר הביטחון, אהוד ברק, הודיעו לרמטכ"ל, גבי אשכנזי, שהם מתכוונים להכריז על פקודת פ+30 בנושא האיראני, כלומר, שעליו לדרוך את המערכת הצבאית כך שתהיה מוכנה למתקפה על מתקני הגרעין באיראן בהתרעה של 30 יום. הרמטכ"ל, בגיבוי ראשי המוסד והשב"כ, התנגד לכך ולמעשה השלושה סיכלו את המתקפה, מה גם שברק סיפר על כך לאמריקנים. תהיה אשר תהיה סיבת התנגדותם של ראשי המערכת הצבאית למהלך - עליהם למלא את הוראות הדרג הנבחר, הנושא באחריות למעשיו, ובמקרה של כישלון ישלם את המחיר בקלפי.
דוגמה נוספת, לה הייתי עדה באופן אישי, הייתה כאשר הרמטכ"ל, אביב כוכבי, ועימו הקצונה הבכירה, התנגדו התנגדות נחרצות להעברת יחידות המודיעין של צה"ל לנגב, שכן המעבר מאזור הנוחות של ת"א-הרצליה לנגב לא שירת את האינטרס האישי והקבוצתי שלהם. הם הסכימו להקריב את הפרויקט הלאומי החשוב ביותר לצבא עצמו, לנגב ולמדינה, ושתואם את החזון הבן-גוריוני, כדי לקדם את האינטרס האישי שלהם. הרמטכ"ל הצליח לכפות את דעתו על שר הביטחון וראש הממשלה ורק פעולה אזרחית נמרצת, ששיאה הגשת בג"ץ על ידי עמותת "ישראל למען הנגב", הביאה לשינוי ההחלטה.
יש גם נקודת בסיפור הזה והיא שמאבק אזרחי יכול לקצור הצלחות ולהביא לשינוי, שאנו כה מייחלים לו.
עדות חמורה אחרת לאופן שבו הצבא מכתיב בפועל את המדיניות הייתה במהלך מבצע "צוק איתן". הצבא, שהתנגד לכניסה קרקעית לעזה ולטיפול במנהרות החמאס, הציג בפני השרים מצגת, שניבאה כי באירוע כזה ייהרגו מאות חיילים ואזרחים. המצגת אף הודלפה לערוץ 2 ופורסמה בהרחבה.
זהו דפוס מקובל שבו הדרג הצבאי - שאין לזלזל בתחכומו - מנהל לכאורה תהליך התדיינות סדור, אך למעשה כופה את עמדתו על הדרג המדיני, שחסר כלים עצמאיים להציג דעה סותרת. הצבא מציג לשרים הנבוכים מעין "תפריט" של אופציות ומבקש מהממשלה שתבחר באופציה המועדפת, אך ברור הוא שהאופציות מוצגות כך שבסוף תבחר האופציה שהצבא מעוניין בה. והוא יודע כיצד לנתב את הממשלה על פי דרכו ולהצליח. אני טוענת שהצבא הפך להיות חזק יתר על המידה ובעל השפעה רבה מדי על עיצוב המדיניות הביטחון הלאומית. איך צוטט עמירם לוין, אלוף במילואים: ''צה''ל לא צריך לחשוש מהדרג המדיני, הוא הרבה יותר חזק ושקול מהם. מי זה הקבינט הזה? מה הם יודעים? הם יודעים לדון בכלל בדברים?".
החיילים בסדיר ובמילואים יביאו את השינוי
כל טיפול שורש באתגר לאומי מתחיל בהגדרת הבעיה והבנתה ואחר כך צריכה להישאל השאלה מה לעשות? קודם כל יש להחזיר את הכוח לעם הבוחר, שהוא הריבון, כוח שנלקח ממנו מאז המהפך ב-77', בתהליך ארוך. על כך נרחיב במאמר נפרד.
בכל מקרה, אני משליכה את יהבי על הדור החדש במדינה. על חיילי המילואים שחוזרים הביתה עם נחישות ורצינות לשנות את פני המדינה. אני שומעת יותר ויותר מהם ומבני משפחותיהם עד כמה המדינה יקרה להם ועד כמה אירועי השבעה באוקטובר נצרבו בבשרם. כמו שהם מושיעים אותנו צבאית הם אלה שיושיעו אותנו אזרחית ויחוללו את השינוי הדרוש, תרתי משמע. הם יהיו חיל החלוץ שיוביל את השינוי.
זו התקווה היחידה, שכן הצבא לא ימהר לחולל בעצמו רפורמות פנימיות וכבר עכשיו מנסה בתחבולות לקעקע כל אפשרות לחקירה וביקורת חיצוניות. בצה"ל אין, לצערי, הכרה עמוקה ובלתי מעוררת בדבר עיקרון היסוד הדמוקרטי של כפיפות הדרג הצבאי לדרג המדיני הנבחר.
עד לחקירה יסודית של התנהלות הצבא ויישום רפורמה מרחיקת לכת בכל מערכת הביטחון, אפשר לבצע מספר תיקונים, חלקם בחקיקה. קודם כל, דרוש פיקוח אזרחי הדוק יותר על המערכת הצבאית. לשם כך יש לחזק את משרד הביטחון, כמשרד אזרחי המאויש על ידי אנשי מקצוע בתחום הכספים, החשבונאות, הביקורת והניהול. בראש ובראשונה רצוי ששר הביטחון לא יגיע משורות הצבא. ההיסטוריה מוכיחה ששרי ביטחון אזרחיים היו לעין שיעור טובים יותר מגנרלים לשעבר. מבן-גוריון ועד מישה ארנס.
כמו כן, צריך לחזק את מעמדו של מבקר מערכת הביטחון, ושוב - לא למנות לתפקיד גנרל לשעבר. במקביל, צריך לחזק את מעמדה של וועדת החוץ והביטחון של הכנסת. צריך גם להקים מחדש את המטה לביטחון לאומי (מל"ל) ולעצבו כ"מועצה לביטחון לאומי", עם סמכויות, מקורות ועובדים מהמגזר האזרחי, חיצוניים למערכת הצבאית, אנשי כלכלה, משפט, מומחים וכן הלאה כדי שיוכלו לבקר את המערכת הצבאית, כולל המודיעין, בעזרת כלים עצמאיים ובלתי תלויים שלא עוברים הפילטר הביטחוני.
יש לתת להם כלים כדי שיוכלו להתעמת עם החומר וההמלצות של אנשי הצבא ולגבש את הערכת המודיעין הלאומית במקום להסתמך רק על אמ"ן, שנכשל פעם אחר פעם, בחיזוי כוונות האויב.
ישראל נמצאת היום במשבר, אולי קיומי, והיכולת להתמודד בשעה הרת גורל זו עם האתגרים שניצבים בפנינו, תקבע את עתיד המדינה לשנים הבאות. יש לקוות שנוכל, כחברה, להתעלות לגודל השעה ולהיות ראויים למסירותם של הלוחמים ושל הפצועים ולקורבנם של החללים.
הכותבת היא יו"ר עמותת "ישראל למען הנגב", שפעלה לקידום החלטות הממשלה על העברת יחידות המודיעין של צה"ל לנגב. פעילה חברתית ואשת ציבור הממלאת שורה של תפקידים בהתנדבות.