יש לי חבר טוב שאף שמאז 7 באוקטובר לא חולף שבוע שבו איני מציין במאמר או בראיון או במדיות החברתיות, את אחריותו המרכזית של רה"מ נתניהו למגה־מחדל של 7 באוקטובר ולכישלון בניהול המלחמה, עדיין איננו מרוצה. אז בשביל חברי האהוב הנה אני כותב פעם נוספת – נתניהו נושא באחריות המרכזית.
פעיל "צו 9" על הענישה מארה"ב: "סנקציות דרקוניות, ממשלת ישראל חייבת להתעורר"
פעיל אחים לנשק על ח"כ דיסטל: "מסע שלם של הסתה, מכונה שעובדת"
אולם מי שמתמקד אך ורק באחריותו של רה"מ ובוחר להתעלם מכל הבכירים האחרים הנושאים באחריות ואף מאתרג אותם, הופך דיון ענייני על אחריות לשיח סיסמאות רק־לא־ביבי, שבאופן פרדוקסלי רק מחזק את נתניהו. והנה, אף שאנו רחוקים מחג הסוכות, עונת האתרוג בעיצומה, ואחריותם של בעלי תפקידים מרכזיים – כגון מפקד אוגדת עזה, מפקד פיקוד דרום, הרמטכ"ל, ומעל לכולם שר הביטחון יואב גלנט – למחדל 7 באוקטובר ולכישלון בניהול המלחמה, כמעט נשכחה לחלוטין.
גם אם תחפשו בנרות, תתקשו למצוא בכלי התקשורת המרכזיים ביקורת כלשהי על שר הביטחון שבתקופתו התרחש האסון הכי גדול לעם היהודי מאז השואה (לידיעת צחי הנגבי, שקרא לזה "תקלה"). גלנט מקבל חסינות מוחלטת מכל הרל"ביסטים בתקשורת ובציבור, וזה לא מקרה שבסקר בחדשות 12 נמצא שרק 4% מהציבור סבורים שהוא אשם במחדל 7 באוקטובר.
השבוע נשבר שיא חדש במאמר שפרסם נחמיה שטרסלר על גלנט. כשקראתי את המאמר, גיליתי להפתעתי ששר הביטחון הכושל הוא בכלל שילוב בין דוד בן־גוריון לבין יהודה המכבי. אין קומפלימנט שהמחבר לא הרעיף על ראשו של גלנט: "מנהיג אמיץ", "רוצה בטובת המדינה ואזרחיה", "יודע לקבל החלטות קשות". שטרסלר הוסיף ושיבח את מנהיג המלחמה האמיץ על כך שבתחילת המערכה הכריז על "מצור מוחלט" על רצועת עזה והציע לתקוף את חיזבאללה בלבנון בהפתעה.
שותף מלא לקונספציה
התיעוב כלפי נתניהו באמצעי התקשורת המרכזיים מביא אותם לאתרג באופן אוטומטי כל מי שקורא עליו תיגר, גם כשאין שום קשר בין האתרוג לבין האמת – והמאמר של שטרסלר על גלנט הוא דוגמה מצוינת לכך.
גלנט היה שותף מלא לקונספציית "הכלת חמאס" של נתניהו. במשך שנים הוא תמך בהכנסת דלקים, חשמל וסיוע לרצועה. כשר ביטחון הוא המשיך את מדיניות הכנסת הפועלים העזתים של ממשלת בנט־לפיד ואפשר העברה של עשרות מיליוני דולרים בכספים ובדלקים במימון קטארי לתוך הרצועה. וכמו בממשלת השינוי, גם גלנט וביבי הובילו מבצע צבאי ברצועה (מבצע מגן וחץ), שבו הקפיד צה"ל לא לפגוע בכוחות חמאס.
גלנט זלזל באופן עקבי באיום שמציב חמאס על ישראל. את חמאס הוא נהג לתאר בתור "האויב החלש ביותר והאגרסיבי ביותר שלנו. זה כלבלב קטן שנובח וצועק". ב־2018 הוא אף הסביר כי "חמאס נמצא במצוקה גדולה מאוד" וכי "האפשרות התת־קרקעית הולכת ומצטמצמת וכבר קשה להם לפגוע בנו ברקטות".
הוא אף עמד בראש המתנגדים למלחמה כוללת נגד חמאס, ותיאר את מי שתמך במבצע צבאי נרחב למיטוט שלטון חמאס לפני 7 באוקטובר (כמוני למשל) כמי שלוקה ב"שיגעון כוח".
במשך עשרת חודשי כהונתו כשר ביטחון עד 7 באוקטובר, גלנט לא עשה דבר כדי להכין את הצבא למתקפה של חמאס. הוא המשיך לראות בחמאס אויב שולי יחסית ולא אתגר בשום צורה את התפיסה שרווחה במערכת הביטחון עד 7 באוקטובר, כי חמאס הפך בעיקרו לארגון אזרחי שממוקד בפרנסת תושבי הרצועה ולא ברצון לטבוח ביהודים.
גלנט אחראי ישיר (יחד עם נתניהו ובני גנץ) לאישור תוכנית המלחמה שהוכנה במטכ"ל, ושסבלה מליקויים אסטרטגיים משמעותיים מלכתחילה. כך, למשל, בעוד מטרת המלחמה העיקרית שנקבעה בקבינט הייתה מיטוט שלטון חמאס והשמדת יכולתו הצבאית, התוכנית שגלנט אישר לא כללה כיבוש מוחלט של הרצועה והקמת ממשל צבאי זמני – האמצעים היחידים שבאמצעותם ניתן היה להשיג את המטרה המוגדרת.
הוא גם אישר לצבא להימנע מכיבוש רפיח וציר פילדלפי בשלבים הראשונים של המלחמה, וכתוצאה מכך כמויות אדירות של נשק, מזון ודלק הועברו לכוחות חמאס דרך המנהרות ממצרים (מה שמראה, אגב, שאמירת "המצור המוחלט" שלו הייתה לא יותר מדברי רהב ריקים).
גלנט לא רק תמך בתוכנית מלחמה לקויה מיסודה, אלא גם סירב להתאים אותה להתפתחויות במלחמה. הוא תמך באסטרטגיית ה"כניסה־יציאה" שגובשה במטכ"ל, ואף שחמאס חזר לכל מקום שצה"ל יצא ממנו, הוא ממשיך לתמוך באסטרטגיה כושלת זו שבגינה צה"ל נאלץ להתמודד שוב ושוב מול כוחות חמאס בג'באליה, בשג'אעייה, בזייתון וכיו"ב.
אבל הכישלון הבולט ביותר של גלנט הוא במיטוט השלטון האזרחי של חמאס וביצירת חלופה שלטונית. מאז תחילת המלחמה, גלנט הציע שלל תוכניות הזויות להחלפת שלטון חמאס – משלטון סוחרים מקומיים ועד הכנסת כוח רב־לאומי – הכל כדי להתחמק מהקמת ממשל צבאי זמני (האופציה הישימה היחידה). היו אלו תוכניות מנותקות לחלוטין מהמציאות, וכל אחת מהן נכשלה באופן מחפיר.
בהתנגדותו הנחרצת להקמת ממשל צבאי זמני ובתוכניותיו הכושלות למצוא חלופה שלטונית לחמאס, גלנט הוא האחראי המרכזי לשימור השלטון האזרחי של חמאס ברצועה. הוא גם האחראי המרכזי לכך שחמאס מצליח להשתלט על רובו של הסיוע ההומניטרי גם אחרי תשעה חודשי מלחמה, כי הוא התעקש לא להפקיד את האחריות לחלוקת הסיוע בידי הגורם היחיד שיכול למנוע מחמאס להשתלט עליו – צה"ל.
באשר ל"מצור המוחלט", הרי בתוך זמן קצר מאוד התקפל גלנט בפני לחץ אמריקאי והפך להיות מהתומכים הגדולים ביותר בהכנסת סיוע לרצועה, אף שרובו מגיע לידי חמאס. זכור לי כיצד הוא ביקר באתר המזח הימי האמריקאי בזמן הקמתו, ועוד הסביר כי הסיוע שייכנס לרצועה דרך המזח בעצם יסייע להשגת המטרה של מיטוט שלטון חמאס. מדברי הרהב שלו על "מצור מוחלט" לא נותר דבר בשטח, אבל הם כיכבו בצו של בית הדין הבינלאומי לצדק.
ההצעה של גלנט ב־11 באוקטובר לתקוף את חיזבאללה הייתה הצעה מופקרת, שהעידה על היעדר שיקול דעת. אם ישראל הייתה תוקפת את לבנון ומחזירה אותה לתקופת האבן, כפי שגלנט חוזר ומאיים, היא הייתה מסתבכת במלחמה בשתי חזיתות, והיה נוצר קרע נורא עם הממשל האמריקאי והקהילה הבינלאומית. למרבה המזל מהלך זה טורפד על ידי נתניהו, גנץ וגדי איזנקוט.
תודה מנתניהו
עכשיו תארו לכם שאחרי מלחמת יום כיפור, אנשים ששנאו את גולדה מאיר באופן פתולוגי, היו משבחים את משה דיין על תפקודו במלחמה. בימינו, שר הביטחון הכושל, שאחראי גם למגה־מחדל של 7 באוקטובר וגם לאי־הכרעת חמאס בתשעה חודשי המלחמה, מקבל אִתרוג מלא, ולא רק בתקשורת. שונאי ביבי כה שבויים בשנאתם לרה"מ, שהם מוכנים למחול לגלנט על כל כישלון, העיקר שיהיה לעומתי לנתניהו.
ההתמקדות רק באחריות של ביבי למחדלים והאִתרוג של כל האחראים האחרים (ובראשם שר הביטחון והרמטכ"ל), נעדרים כל תבונה פוליטית. למעשה, זה רק מחזק את ביבי, משום שהתומכים שעזבו אותו לאחר טבח שמחת תורה, מבינים שאלו שקוראים להתפטרותו המיידית ולא קוראים במקביל לשר הביטחון להתפטר, הם אותם אלו ששנאו אותו שנאה פתולוגית גם קודם לכן, ושאין שום יושרה בעמדתם.
רבים מאלו שעזבו אותו בעקבות 7 באוקטובר כבר שבו לתמוך בו. ראו את הסקרים אז ועכשיו. אין לי ספק שנתניהו מכיר להם תודה על הסיוע הפוליטי שהם מגישים לו. האסטרטגיה הפוליטית שמבוססת על שנאה פרסונלית ממוקדת לנתניהו (תוך קבלה מלאה של מדיניותו כלפי רצועת עזה), כשלה בחירות אחר בחירות.
אולם במקום לעבור לאסטרטגיה פוליטית שמבוססת על עמדות אידיאולוגיות (אסטרטגיה שנהנית מרקורד מוכח), גם הרל"ביסטים, כמו גלנט, מתעקשים לדבוק במה שנכשל פעם אחר פעם, ועוד עלולים, חס וחלילה, להביא לניצחונו של נתניהו גם בבחירות הבאות.
