אמא שלי התקשרה וסיפרה לי שהאזעקה תפסה אותה באמצע הנסיעה הבייתה. "הייתי ממש לפני העלייה, יצאתי ונשכבתי על הכביש", אמרה. מבלי ששמעה כלום, היא הרימה את עיניה וראתה כטב"ם. "ראיתי אותו מעל צמרת העצים שהייתה רחוקה ממני, והתחבאתי".
אחרי דקה או שתיים, עוד אזעקה. היא המשיכה לספר: "הוא חזר אחורה, לא הבנתי מה זה היה. אמרתי יאללה כוסעמק, ולמרות כל החוקים והכללים, מרוב שפחדתי - נכנסתי לאוטו וטסתי הבייתה". אלוהים יודע מה יכול היה לקרות. זו, חברים, המציאות בצפון. הייתי במשמרת לילה כשהכטב"ם התרסק בתל אביב, וידעתי שאני צריכה לפרסם פושים, לתת מבזקים, ולסקר כאילו אין מחר. ידעתי שזה חשוב בטח כשהאזרחים בלחץ ואין לאף גורם מדיני תשובה בנושא. הרי לפי דיווחים, לקח לצה"ל בערך שלוש הודעות להודות שאכן מדובר בכטב"ם.
כל הזמן הזה תהיתי: אחד, איך לקח שעות להבין? שתיים, הכי גרוע: איפה היה כל הטררם הזה כשכטב"ם חדר לבית הלל ללא אזעקה, כשנהרגו אזרחים ונפצעו חיילים מטילי נ"ט, וכשהקיבוץ שלי נכבש על ידי הצבא? בעיקר, חשבתי על הכטב"ם הזה, שאמא שלי ראתה יום לפני. בלי לשים לב, החיים במדינה הפכו לרולטה רוסית. כל יום צריך להגיד "מודה אני" כשאנחנו מתעוררים. אבל בצפון, ובכן, המצב חמור יותר. הקונספציה שולטת. מדיניות הכלת "הטפטופים" שהיו בעוטף והפכה לאסון, עברה לצפון - מה שיכול להפוך לקטסטרופה נוספת.
"אנחנו כבר מכירים את נסראללה, יודעים איך הוא פועל, מתי פותח באש מתי לא", אומרת לי אמא על אורח חיה כמפונה שבחרה להישאר באזור. "תושבי הצפון מופקרים. נראה שר או עיתונאי תל אביבי שיגור פה חודש בשדה נחמיה, בכפר בלום, שיבין איך מרגישים פה דקה דקה ויום יום". מבחינתה, יום יום בדרך לעבודה בקריית שמונה יש חשש גדול שזה יתפוס אותה באמצע הדרך.
למרות הפחדים ההורים שלי גרים בצפון, חיים בצפון, נושמים צפון – והם לא מתכוונים לעזוב, אבל מגיעות להם תשובות מה יהיה מכאן. כן, אין לי ספק שכשפוגעים בתל אביב זה אחרת, אבל ההתעלמות צורמת לי. זר לא יבין את התחושה של להיכנס לדסק יום אחרי שריפות בלתי פוסקות, כשעוד בית בקיבוץ שלך חטף טיל, ולשמוע סביבך דיבורים על ביידן.
את התחושה כשאת מרגישה פריווילגיית בדירה שלך בתל אביב, כשהורייך מפונים שגרים בדירה זמנית, אדישים כבר לכל מה שקורה בצפון, וכשסבתא שלך נמצאת במלון אחרי שגרה בקיבוץ (עם הפסקות) מגיל 19. אני לא רוצה רחמים. רק רוצה תשובות מה עושים מכאן, ושידרשו אותן ביחד איתי.
אנשים מחוץ לצפון לא מבינים את זה, כי מעטים הכתבים שטורחים להגיע לכאן. הרוב לא טורחים לסקר באופן יומיומי, מעטים הפוליטיקאים שמתקרבים, ואת שמם של אלו שכן – צריך לקושש בראיונות של ראשי המועצות. כולם מעדיפים חליפות על שכפ"צים, את המקום הנוח בכיסא במזגן על פני קסדה. גם ככה הכל נשרף.
אנשי הצפון עשויים מברזל כל כך חזק, שאי אפשר לשבור אותם. הם מרגישים את הדברים האלה יום יום, דקה דקה, חלקם מתכוונים להישאר ולא לעזוב. הם בעיקר רוצים שהמדינה והממשלה יהיו איתם, ייצרו להם ביטחון לגור בבית שלהם, גם צבאי וגם כלכלי, ובעיקר לילדים שלהם, שצריכים לחיות במציאות כזאת. אבל המדינה לא בלופ.
אני אפילו לא רוצה לחשוב מה עובר על תושבי הדרום, משפחות החטופים, שחוות גם כן חוסר וודאות כזה וחוסר בתשובות, ובכל זאת – ממשיכים לצעוק ולעשות הכל כדי להביא את הילדים שלהם הבייתה. "יש פה חיילים, חיילות, כיתות כוננות, אזרחיות ואזרחים. כל אחד שנמצא פה מגויס בצו 8 משלו, ועושה הכל כדי לשמור על הצפון כדי שימשיכו להיות פה חיים. הרעיון הוא לתת עתיד ואופק לתושבים, ולהחליט מה עושים. כשאין אופק והחלטות של הממשלה, התושבים מייצרים מציאות חדשה - בלעדיהם", אומרת לי אמא, ובעצם מתחת לזה מבינים - כל מה שתושבי הצפון, ואולי תושבי המדינה הזאת מבקשים, זו וודאות, ובעיקר: החלטות.
הכותבת היא עיתונאית מעריב ומפונה מקיבוץ מלכיה שבגבול הצפון. את הכתבה עזרו לערוך עינת גביש ואיילת רן