קראתי בעיון את טורה של ליאורה מינקה ב"מעריב", ולצערי, לא הצלחתי להבין מה מביא אישה עם רקורד עשייה מבורך לכתוב טור שכולו מרירות, נהי, שנאה ופילוג כל זאת בשעה שבה מדינת ישראל ובתוכה בני הציונות הדתית זקוקים לאחדות יותר מכל. הציונות הדתית, על גווניה השונים, היא תנועה מפוארת ורבת הישגים, המורכבת מסוגים שונים ודעות שונות של אנשים מסורים ואידיאליסטים ובניהם גם חברי מפלגת הציונות הדתית ובוחריהם הרבים.
מינקה מציירת תמונה עגומה ומלאת שנאה לנבחרי ציבור וציבור רחב, תוך התעלמות מההישגים הרבים והתרומה המשמעותית שלהם לחברה הישראלית. אפשר כמובן לחלוק על דרכה של הציונות הדתית, אבל מינקה אינה חולקת עליהם בכבוד אלא צובעת אותם בטורה כאילו הם אוייב ממש. הטענה כי התנועה כולה "נחטפה" ו"אבדו עקבותיה" היא הכללה גורפת ובלתי מוצדקת, המתעלמת מהמציאות המורכבת והמגוונת של הציונות הדתית בימינו.
מבטה של מינקה על המציאות הוא צר מדי ואינו משקף את מלוא המורכבות של התנועה והחברה הישראלית. היא מתעלמת מהמשימה הגדולה והחשובה שממלאים בני הציונות הדתית (ובכללם בוחרי מפלגת הציונות הדתית) בכל תחומי החיים - בצבא, בהתיישבות, בחינוך, בטכנולוגיה ובחברה הישראלית בכללותה. רבים מאנשי הציונות הדתית ממשיכים לפעול מתוך תחושת שליחות עמוקה ומחויבות לערכי היהדות והציונות. העובדה שחלקם חושבים אחרת ממינקה אינה מצדיקה האשמות בלתי מבוססות של "שמרנות, לאומנות ואנטי-סוציאליות". יש מקום לגישות שונות בתוך מסגרת הציונות הדתית, וזהו בדיוק מקור כוחה ועושרה הרעיוני של התנועה.
הנוער שלנו, החיילים שלנו, מלאים בערכים של ערבות הדדית והתיישבות. הם נושאים יחד באלונקה, בלי פילוג ובלי חיפוש פגמים זה אצל זה. בכל שנה, אלפי בני נוער מהציונות הדתית מתגייסים לצה"ל, משרתים ביחידות קרביות ומובחרות, ותורמים תרומה משמעותית לביטחון המדינה. רבים מהם ממשיכים לשירות משמעותי בקבע, בהתיישבות, בחינוך ובמגוון תפקידים ציבוריים. ראינו זאת לאורך כל תשעת החודשים האחרונים מאז שמחת תורה. הם, בוחרי ונציגי מפלגת הציונות הדתית מגשימים הלכה למעשה את ערכי הציונות הדתית.
ביקרתי לא מזמן בקיבוץ סעד. באנו מזכ"לי בני עקיבא לדורותיהם, לבקר את ליפא אהרוני שהיה מזכ"ל בנ"ע בעברו בדיוק כמו ידידיה כהן וכמוני, לרגל יום הולדתו ה-91, והרגשתי רק אחווה וקרבה. ראיתי קהילה מגובשת, ערכית ופעילה, המשלבת תורה ועבודה, יהדות וציונות. קיבוץ סעד, כחלק מעוטף עזה, סבל גם הוא ממתקפת הפתע של ה-7 באוקטובר, אך ממשיך כמו שאר יישובי העוטף להפגין חוסן ונחישות מעוררי השראה. במקום לפלג ולהדגיש את המפריד, עלינו לחפש את המאחד. ידידיה כהן ז"ל היה ידוע ביכולתו להכיל דעות שונות ולגשר בין זרמים שונים בציונות הדתית, ואני משוכנע שלא היה מעז לכתוב דברים כה מפלגים. ראוי שנלך בדרכו ונחפש את המשותף במקום להעמיק את הקרעים. מינקה במילותיה המפלגות עושה לזכרו עוול גדול.
לצערי, נראה כי מינקה אינה מחוברת למציאות הקיימת בשטח. היא משתמשת בקיבוץ סעד, בעוד שהאירוניה גלויה לעין - גם תושבי סעד עצמם הצביעו ברובם לציונות הדתית. זוהי אותה מפלגה שלטענתה של מינקה "נחטפה" ו"אבדו עקבותיה בין סמטאות פוליטיות צרות, שמנשבות בהן רוחות זרות - שמרניות, לאומניות ואנטי-סוציאליות". האם באמת סביר להניח שתושבי סעד, שמינקה מציגה כמודל לערכי הציונות הדתית ה"אמיתיים", היו תומכים במפלגה שכזו? תוצאות הבחירות מעידות על מגוון דעות בקרב הציונות הדתית, עם תמיכה משמעותית גם למפלגות אחרות. מינקה מתעלמת מהמורכבות והעושר הרעיוני הקיימים בפועל, ומהעובדה שגם הקהילות שהיא מעריצה תומכות במידה רבה באותן מפלגות שהיא מבקרת בחריפות.
הציונות הדתית מעולם לא הייתה עשויה מקשה אחת, כפי שמינקה עצמה מציינת. תמיד היו בה זרמים שונים, גישות מגוונות ודעות מנוגדות. זהו מקור כוחה ועושרה הרעיוני. אך מינקה בוחרת להשמיץ ולגדף את מי שחושב אחרת ממנה במקום להתמקד בחיפוש המשותף ובכבוד הדדי. זו רק שאלה של פרספקטיבה - כיצד אנו בוחרים להסתכל על המציאות. עלינו לבחור לראות את הערכים המשותפים והמטרות הנעלות שכולנו חולקים, במקום להתמקד בפילוג ובמחלוקת.
הכינוס הרעיוני בסעד הוא הזדמנות מצוינת לחדש את השיח הפנימי בציונות הדתית, לא מתוך שנאה או האשמות הדדיות, אלא מתוך אהבת ישראל, כבוד הדדי וחיפוש אחר דרך משותפת. זוהי שעתנו לבחון מחדש את ערכינו, לחדד את חזוננו ולחזק את האחדות בתוכנו. עלינו להתמקד במה שמאחד אותנו - אהבת התורה, אהבת העם והארץ, ומחויבות לבניית חברה צודקת ומוסרית במדינת ישראל.
אני קורא לליאורה מינקה, להתנצל ולהצטרף לחברי הציונות הדתית בשיח הפתוח והמכבד. רק כך נוכל להתמודד עם האתגרים העומדים בפנינו ולהמשיך את מפעל חיינו המשותף - בניית חברה יהודית-ציונית מופתית בארץ ישראל אשר מושתת על תורה ועבודה. הבה נתאחד סביב המשימות הגדולות העומדות בפנינו, ונזכור כי כוחנו באחדותנו ובמחויבותנו המשותפת לערכי היהדות והציונות.