בכל מסגרת בינלאומית נורמלית והגיונית המונחים "בית דין עולמי" ו"בית דין בינלאומי לצדק" צריכים להעלות חזון של הוגנות אוניברסלית, חוסר משוא פנים, כבוד ואמינות משפטית.
למרבה הצער, לא קיימת מסגרת בינלאומית כזאת. בקושי ניתן לראות במוסד שמתאר את עצמו כ"בית הדין הבינלאומי לצדק" משהו באמת "בינלאומי". הוא מייצג חבורה ססגונית של מדינות שברובן לא דמוקרטיות שפשוט לקחו כבני ערובה את המוסד הבינלאומי הייצוגי היחיד בעולם.
אי אפשר לראות בבית הדין הזה כבית משפט אמיתי, מכיוון שהשופטים שלו הם רק מינויים פוליטיים המתפקדים לפי הנחיות ממשלותיהם, כשעומד בראשם שופט לבנוני עם רקורד של הצהרות פוליטיות עוינות ואנטי-ישראליות חריפות.
בדומה לכך, לא מצופה שגוף פוליטי כזה יהיה מסוגל, מעצם הגדרתו, להוציא כל צורה אמיתית של צדק, אלא לפלוט אין ספור קלישאות פוליטיות שנוצרות ונשמעות בקביעות כל שנה ושנה על ידי הרוב האוטומטי של המדינות החברות באו"ם, יחד עם החלטות חסרות משמעות.
על כן, בית הדין הבינלאומי הוא לא יותר מעוד גוף או"ם מוטה ובעל מניעים פוליטיים. הוא מודרך על ידי הוראות פוליטיות, ובהשפעת רוב אוטומטי מונע פוליטית של מדינות אינטרסנטיות המכתיבות את רצונן הפוליטי לבית הדין ולקהילה הבינלאומית.
חוות הדעת המייעצת שהוצעה בימים האחרונים נגד ישראל על ידי בית הדין היא מעצם הגדרתה בלתי מחייבת, אך, מעבר לכך, היא טבועה בשיקולים פוליטיים שאין מקומם בבית דין המכבד את עצמו.
היא מטילה על ישראל "חובה להביא קץ לנוכחותה בשטח הפלסטיני הכבוש במהירות האפשרית". דרישה פוליטית זו מתעלמת מהעובדה שגם ההנהגה הפלסטינית וגם ישראל מחויבות בהסכמי אוסלו לנהל ביניהם משא ומתן על מעמד הקבע של השטחים.
הסכמי אוסלו עדיין תקפים ומחייבים. בית הדין מתעלם - אולי בטעות אך יותר סביר שבכוונה - מהעובדה שקיים כלל בינלאומי מוכר ומקובל לפיו יש לפתור כל סכסוך, כולל הסכסוך הישראלי הפלסטיני, במשא ומתן בלבד, ולא על ידי תכתיב פוליטי כפוי.
ברמות הכתבות פוליטיות של העצרת הכללית של האו"ם מתפקד בית הדין באופן בלתי אחראי ורציני ופועל יותר כמו מעין "טריבונל קנגורו". המחויבות ליישב במשא ומתן את סוגיית מעמד הקבע של השטחים סוכמה בהסכמי אוסלו, וקיבלה אישור בעשרות החלטות של האו"ם עצמו. מחויבות זו אף אושרה על ידי המנהיגי הקהילה הבינלאומית שחתמו כעדים על הסכמי אוסלו.
בקביעת בית הדין כי ההתנחלויות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים מפרות את הדין הבינלאומי, מתעלם בית הדין בכוונה מאותן הטענות ההיסטוריות והמשפטיות המוכרות והלגיטימיות של ישראל לגבי אזורי יהודה ושומרון.
בית הדין אף שכח או התעלם בכוונה שהפלסטינים וישראל הסכימו בהסכמי אוסלו לנהל משא ומתן ביניהם בנושא מעמד הקבע של השטחים, ולא לשנות את מעמדם עד להסדרת העניין במשא ומתן.
למעשה, בניסיון לשפוט מראש ולפגוע בתוצאות של כל משא ומתן כזה על מעמד הקבע של השטחים, מפר בית הדין הבינלאומי במו ידיו את הדרישה של המשפט הבינלאומי ליישוב סכסוכים באמצעות משא ומתן בלבד.
באימוץ הקריאה הפלסטינית ובקבלת דרישות העצרת הכללית של האו"ם המופנות למדינות העולם לפעול באופן קולקטיבי נגד ישראל ולמנוע ממנה ולהפריע לה במימוש זכותה הטבועה להגן על עצמה ולהגן על זכויות קיומה המשפטיות וההיסטוריות, הפך את עצמו בית הדין לעוד גוף של האו"ם המכוון את חציו הפוליטיים נגד ישראל.
זאת במקום לשמור על מעמדו הרם המחייב התנהלות מתוך אחריות ובתבונה הראויות והמצופות מהגוף המשפטי הבכיר והעליון של האו״ם, ותוך הפרה בוטה של הוראות הנוהל של בית הדין עצמו המחייבות את התנהלותו מתוך חוסר משוא-פנים ותוך שלילת השפעות פוליטיות.
ככזה נראה שבית הדין הבינלאומי לצדק איבד את אמינותו ואת כבוד-העצמי שלו, וכבר לא ראוי לשום התייחסות רצינית. חבל מאוד שמה שנחשב תמיד לגוף של האו"ם הרציני והאחראי - בית הדין הבינלאומי לצדק - אפשר פגיעה רצינית בעצם מעמדו הרם בהכרתו האבסורדית והעיקשת בקיומה של הפיקציה המלאכותית שנוצרה על ידי האו"ם, של "מדינת פלסטין".
פיקציה זו עוד יותר עצובה כשכולם יודעים שמדינה כזאת אינה קיימת מעשית, ובכך שבית הדין מאפשר לפלסטינים להתעלל בו ולעשות מניפולציה ולגרור את עצמו לפיקציה זו, כשהוא מאפשר לפלסטינים להעסיק את 15 השופטים של בית הדין בהאשמות פוליטיות בלתי אחראיות.
בכך מקדם בית הדין הבינלאומי לצדק את חוסר האמינות שלו, ופוגע ביסודיות במעמד המכובד שאולי שהיה לו בעבר. השגריר (בדימוס) עו"ד אלן בייקר, מנהל המכון לדיפלומטיה ציבורית במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה (ICA), שירת בתפקיד היועץ המשפטי וסמנכ"ל משרד החוץ.