שאלה של אופי: אלה הרוצים להוביל את השינוי העמוק באופי המשטר בישראל, מוטב שלא ישלו את עצמם על מנת להשקיט את מצפונם ויבינו את גודל המחיר – הצד השני לא יוותר. לשיטת משטר יש השפעה מעמיקה מאוד על אופי האוכלוסייה הנתונה לשלטונה.
אפשר לומר כי שיטת המשטר משנה ומעצבת את האדם. זה הוכח היסטורית. לאחר עשרות שנות שלטון של משטר קומוניסטי, גרמנים, תושבי מזרח ברלין, היו אנשים שונים מגרמנים תושבי מערב ברלין.
בצד המזרחי קדרות, לבוש אפור ומשעמם, חשש מתמיד, ואף היעדר תחושה של שמחת חיים; בצד המערבי - שאיפה לתרבות ולבילוי, מטריאליזם של חברת השפע ותחושה ברורה של חירות אישית והרבה יותר צבעוניות עליזה.
וגם מסיבה זו, רצוי מאוד שנעקוב בהתמדה ומקרוב אחר כל שינוי באופי המשטר בישראל. זה ישנה את החברה כולה. זה ישנה את הישראלים וזה ישנה כליל את דימויה של ישראל בעולם המערבי, ולא רק בו.
ישראל שייכת לעולם המערבי ולערכיו, ואנו, על אף הביקורת המופנית כלפינו לעתים ועל אף חילוקי הדעות, נהנים עדיין מתמיכת העולם המערבי על שום אופיה של ישראל ועל שום אופי משטרה.
ואולם, הסכנה הגדולה יותר טמונה בכך ששינוי שיטת המשטר עלול להתפתח לפילוג החברה כולה ולגרור אותנו לכדי עימות חזיתי ישיר וחסר פשרות בין מחצית אחת של האוכלוסייה למחצית השנייה. הפתרון אינו מצוי בשיטה הדמוקרטית שלנו הבנויה על רוב קואליציוני.
רוב של 61 או 64 חברי כנסת, המייצג בנקודת זמן נתונה מחצית מהאוכלוסייה, אם הוא נוקט בקו פוליטי מוגדר של שינוי המשטר בהיעדר הסכמה רחבה, מייצר באופן בלתי נמנע עימות חסר פשרות עם מחצית האוכלוסייה האחרת.
וזה בדיוק מה שקורה היום. אנו בתוך הליכים של שינוי המשטר, אם בצעדים גורפים כמו חוק הרבנים ופקודת המשטרה, או בצעדים שקטים וצנועים יותר, אך כחלק מההפיכה.
בהובלת הליכוד ושותפיו, אנו מכוונים את ישראל אל שלטון אוטוריטרי. ריכוז של עוד כוח בידי הממשל, הממשלה ושריה, מול המעטת כוחם של שומרי הסף ומערכת בתי המשפט; וזאת במשולב עם עוד חוקי דת המחזקים את המיעוט החרדי ומובילים אותנו אט־אט, אבל באופן מכוון ועקבי, אל היותנו יותר תיאוקרטיה מאשר דמוקרטיה.
ובשפה פשוטה יותר, מדינה בה הדת שולטת בכל כאשר 20% מהאוכלוסייה פטורה מלקחת חלק בפיתוחה של המדינה ובעול ביטחונה. מול מחצית מהאוכלוסייה המיוצגת על ידי הקואליציה המובילה את ההפיכה, ניצבת מחצית אחרת של האוכלוסייה. זו הרוצה לשמור על אופי המשטר ועל אופי מדינת ישראל כפי שהיו עד היום.
הרואה בישראל מדינה המושתתת על ערכים ליברליים הקרובים לאופי המשטר והדמוקרטיה בארצות המערב; השואפת ליישם בישראל את עקרון השוויון בפני החוק לכל, שהוא בנשמת אפה של דמוקרטיה אמיתית; הסולדת מהפיכת ישראל למדינת דת בדומה לאיראן, והמתנגדת להפיכת ישראל לדמוקרטיה נטולת ערכים, שמשמעותה המרכזית היא שלטון מוחלט של רוב קואליציוני זעום.
אלה אינן מערכות של עקרונות שניתן לגשר ביניהן. אנו מפצלים את החברה לשניים. כשחוקקנו בשנת 1992 את חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, הגדרנו את ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
הכוונה לא הייתה שכל האוכלוסייה בישראל תהיה כפופה למצוות הדת כפי שפורשו במהלך ההיסטוריה, או שפרי עמל האוכלוסייה יתועל לחיזוק הקשר בין הדת למדינה.
הכוונה הברורה הייתה כי נוגדר כמדינה בעלת זהות של הלאום היהודי המחויבת לערכים דמוקרטיים במלוא המובן של הגדרה זו. מהיהדות עלינו לשאוב ערכים אנושיים נעלים, החשובים יותר, גם על פי בשורת הנביאים, מכל פולחן דתי, כמו הדאגה לחלשים בחברה, לזר החי איתנו, לחירות האישית ולמשפט הוגן.
רק בדרך זו ניתן לשלב את התכלית שלובת הערכים של יהודית ודמוקרטית. אנו ניצבים בפני, ואפילו בתוך, מערכת פנים היסטורית, קשה ומורכבת. לא רק על אופי המשטר, אלא גם על אופי האוכלוסייה. אותם פוליטיקאים ותומכיהם הנלהבים הרוצים להוביל את השינוי העמוק באופי המשטר, אם יש בהם שמץ של אחריות לאומית, מוטב שלא ישלו את עצמם על מנת להשקיט את מצפונם ויבינו את גודל המחיר.
אלה הרוצים לשמור על אופייה של ישראל כפי שהייתה עד היום וכפי שנוצרה על ידי אבותיהם לא יוותרו. זה הוכח במאות הפגנות רחוב על פני תקופה ארוכה וברצף שאין שני לו בעולם כולו. ישראל אינה מדינה של אלטרנטיבה. הם לא יוותרו על המדינה שאותה הולידה התנועה הציונית, עליה חלמו ולמענה ממשיכים להקריב רבים את חייהם.