כשהגעתי אמש למגרש הכדורגל במג׳דל שמס, שוחחתי עם אימה של אחת הילדות ששיחקו שם, ושבמקרה עזבה את המקום כמה דקות לפני הפיצוץ המחריד. ״אם לא הייתי מתעקשת שביתי תבוא איתי - אולי היא לא הייתה חיה עכשיו״, אמרה האם הבוכייה, שסיפרה לי כי הייתה עדה גם לאירוע בו נרצחו נועה וניר ברנס ז״ל מפגיעת כטב״ם ברכבם: ״הרכב שלהם עקף את האוטו שלי, התקדם מעט מלפניו - ונפגע מהכטב״ם באופן ישיר. 50 מטרים ממני. הייתי עדה לפגיעה. ראיתי את מותם בעיניי״, נזכרה.
ראש העדה הדרוזית נשבר: "מראות זוועה של הילדים השרויים על הדשא"
פגיעה ישירה ברמת הגולן: 12 ילדים נרצחו ועשרות נפצעו במג'דל שמס
מילותיה משקפות את ההפקרות בגליל ובגולן. במציאות שבה הביטחון הופר, האם היבא אסעד וביתה ניצלו שתיהן מפגיעות ישירות של חיזבאללה בשני אירועים שונים - והן נותרו במקרה בחיים. היה להן מזל, לאחרים אולי לא. ״לכל משפחה בכפר יש לפחות בן משפחה אחד שנפגע או נהרג במגרש הכדורגל״, מספרת היבא.
אני מודה, מעולם לא התחברתי למשחקי כדורגל, אך יש רבים שכדורגל זה המפלט שלהם בחיים, האסקפיזם בארץ מלאת תגרה, נחמה קטנה בשגרת חיים קשה. אני מדמיינת את הילדות והילדים הקטנים רגעים לפני פגיעת הרקטה עתירת המשקל, בכפר השקט והשלו בגולן, שתושביו לא זקוקים להרבה כדי להיות מאושרים.
תושבי מג׳דל שמס חיים חיים פשוטים, הם מעולם לא דרשו יותר מדי מהממסד ומהמדינה. הם הסתפקו במועט. רגעים לפני פגיעת הרקטה, הילדים הסתובבו בחופשיות, רצו יחפים על הדשא הסינתטי - נטולי דאגות. אכן משתוללת מלחמה בצפון, אבל בכל זאת - הם היו רק ילדים. מה הם כבר מבינים על ניצחון מוחלט, הכרעה או הרתעה?
רגעים אחרי, פיצוץ קטע את הרצף שבריגוש אשר הציף את הנוכחים ששיחקו כדורגל. התוצאה של המשחק קטלנית - 11 נרצחים ו-36 פצועים. הוא מוגדר כאר״ן - אירוע רב נפגעים. רוב הנפגעים והנרצחים - ילדים ונערים. כמה שעות אחר כך, התפרסמה כבר מודעת דרושים בהולה: ״זקוקים בדחיפות למטפלים עם התמחות בטראומה שיגיעו למג׳דל שמס״. גם היבא סיפרה שחבריה של ביתה בת ה-13 שהיו במגרש - נרצחו. הילדה בוכה ומשתוללת. גם חבריה של בנה נפצעו.
אנשי הכפר אמרו כי המראות המזעזעים במגרש הדמים הזכירו להם את טבח ה-7 באוקטובר. זה היה אותו מראה הילדים חסרי האונים ששרויים על הרצפה, מדממים למוות. עוד הורים שיקברו את ילדיהם. מאז האוקטובר ההוא, לא עובר רגע מבלי לשמוע את הארץ נלחמת. ׳ארץ שיושביה היא אוכלת׳, כתב אז נתן אלתרמן בשנות ה-70, וחמישים שנה אחרי, נדמה שאין שיר מתאים יותר כדי לתאר את המצב הנוכחי של מדינת ישראל - בכל גבולותיה.
ב-7 לחודש ההוא, החוזה של מדינת ישראל להגן על ביטחון תושביה הופר לחלוטין, ומאז, כמעט 10 חודשים אחרי - הוא עדיין לא נחתם מחדש. בין הודעות הדוברות של הפוליטיקאים, מימין ומשמאל, שהשתתפו בצער אנשי מג׳דל שמס על כך שנעשה טבח נוסף בילדי ישראל, אין אף אחד שחש צורך להתנצל על ההיפקרות המתמשכת - שהגיעה בעקבות המדיניות הרופסת מול חיזבאללה?
ובכלל - כל הבעיה היא שקו המדיניות הכושלת שהוביל אותנו למלחמה ולטבח ה-7 באוקטובר, ממשיך כל העת בחזית הצפונית. היו אין ספור אירועי ירי של חיזבאללה בצפון הארץ בהם באורח נס ניצלו ישראלים, אך ידוע לכל שמטרת ארגון הטרור - הייתה לפגוע בהם ולהרוג אותם.
אם כך, לא הגיע הזמן שמקבלי ההחלטות יפסיקו לנהל את המלחמה רק על פי סקאלת הרוגים? תגובתם לעבר חיזבאללה לא צריכה להיות מחושבת על פי מספר ההרוגים בפועל בכל אירוע ירי - אלא על פי פוטנציאל ההרג שהיה יכול להיווצר בשל הכוונות הזדוניות של האויב - שבצער רב התממשו אתמול - במגרש הכדורגל של מג׳דל שמס.