מה לעם היהודי וליופי? התשובה היא - גורנישט מיט גורנישט. מרגע היוולדנו כנצר לשושלת היהודית הנרדפת והאליטיסטית (נגיד) אנו מצטרפים בעל כורחנו לאחת הדתות: הסגפניות, הדלות, הדלוחות והמשמימות ביותר ויזואלית שנוצרו איי פעם. דת שריינג' צבעיה נע בין ספייה, לשחור-לבן ועד ירוק עכור קופסת סיגריות. דת המקדשת תכריכים, אדמה, דלות וקניידלך.
״לא תעשה לך פסל ולא תמונה״, הבנת? שום בון צ'יינה וקריסטלים יעברו את מפתן הבית הזה בין שתיים לארבע, ״מעפר באת ואל עפר תשוב״. ותסגור את הדלת לפני שאתה יוצא, זו לא תחנת רכבת פה. האם הדת היהודית תמיד סבלה מכיעור? והאם אנחנו מקדשים כיעור או שמא סולדים מיופי? האם ״לעם הספר״ אשר כבר לא קורא ספרים אסתטיקה היא מילה גסה?
האירוע בשדה תימן: על צה"ל לשמור על ערכיו - ולא לפעול כמו המחבלים חיות האדם
אסטרטגית "יהיה בסדר" גוררת את ישראל להרפתקאות צבאיות בעל כורחה
כאשר אנו מדברים על תרבות, אחד העניינים שמעסיקים את מחשבותינו הוא יופי. העם היהודי לכל אורך שנותיו בגלות לא נתן לצד הזה מקום. מספיק ביקור קצרצר בבית הכנסת הקרוב ואז גיחונת לאיזו כנסייה מרשימה ומפוארת כדי להיווכח בהבדל הדרסטי. כך גם בישראל, הצד הויזואלי הוזנח לטובת פונקציונליות לא פונקציונלית.
ניקח לדוגמא את תל אביב, "העיר הלבנה", טייטל שהקשר בינו לבין המציאות מקרי כמו פנינה רוזנבלום ופרפורמנס ארט. מספיק להלך ברחובות העיר כדי להיווכח שיופי וישראליות הם שני קווים משיקים שבניגוד לחוקי הפיזיקה כן יפגשו, רק שכנראה זה יקרה בגלל טעות אדריכלית שתסתיים בבור ניקוז לא מתפקד בהרצל פינת נחלת בנימין.
חוסר האסתטיקה פוגש אותנו בכל מקום. אם זה במהלך היום, כאשר אנו נעים (בקושי) במרחב הציבורי, ועד שאנו הולכים לישון, בוהים בתכנים מכוערים פנימית וחיצונית. כיעור אול אובר דה פלייס.
כשאנו משוטטים ברחובות העיר נגלה היקף הזוועה. בניינים משנות החמישים בעלי תריסי פלסטיק מאובקים ושבורים, אנטנות משונות צצות בזוויות מטרידות, בוקסות של מזגני ״תדיראן״ ו״אמקור״ על פרונט בניינים מחוברים לצינורות פלסטיק המשתפלים אל תוך קופסאות שקופות של ״ענבי טלי״.
שפריץ ב'ז גס חונק את המבנים האומללים כחליפת פוליאסטר בקיץ לח, גורם לאי נוחות ויזואלית שאליה התרגלנו בעל כורחנו. כך הם עומדים על תילם, משומרים ומפוארים נאחזים בתואר "באוהאוס", זה, אולי ייתן משמעות לקיומם המיותר והכעור. העיר בגלגולה הנוכחי נעה בין ישן מאוד לחדש מאוד והמשותף לכל זה הוא חוסר טעם.
גם את השדרות הקסומות רוטשילד וח״ן הצליחו להרוס על ידי שתילת עצים לא קבילים בוטנית. פירות סגולים תוססים ודביקים (שהופרו בטעות על ידי זן צרעות שהגיע מחו״ל) נופלים מהפיקוסים השמנים על המדרכה באין מפריע, אלו הופכים את ההליכה או הנסיעה על השדרה לאתגר סליים של ממש. תמיד היה פה מכוער. שנים של כיעור שהעיניים למדו לקבל בסלחנות. לא סתם בתואר הבניין המכוער בעולם זכה מבנה תפלצתי בבת ים, אנחנו יודעים מה אנחנו עושים.
ולא רק בניינים, פסלים מכוערים ואייקונים פזורים באין מפריע במרחב הציבורי: ״התרוממות״ של קדישמן ו״אנדרטה לשואה״ של תומרקין, מתכות שחורות מגירות חלודה עומדות כאנדרטאות גסות על רחבות גרנוליט משובצות חום לבן סיפרלי, כעוגה בחושה שנשכחה בסניף ״לחמים״.
הפסל ״דמות רוכנת״ של הנרי מור ולידו ״עקדת יצחק״ של קדישמן (שלא נשכח מאיפה באנו) ״מקשטים״ את רחבת מוזיאון ת״א ולא מוסיפים לעוברים ושבים שום נחת או חדוות חיים. עד שזכינו בממתק בדמות המזרקה של אגם זרקו לנו אותה מהיד. בגסות הפשיטו אותה מצבעיה ועכשיו גם היא נראית כמו אנדרטה אפורה ועצובה. כנראה שלנו, היהודים, לא מגיע צבעים. סליחה טמבור כי חטאנו.
אין ספק שהעצים והפרחים המועדפים על עיריית ת״א הם אספלט. מרחבים שלמים אשר עברו "מתיחת פנים" פשוט כוסו בריצוף: ״כיכר גבעון״ המתיימרת להיות ״פיאצה נאבונה״ התל אביבית, גיב אס אה ברייק. הדבר המשותף היחיד בין ״כיכר גבעון״ ל״פיאצה נאבונה״ הוא שבשתיהן אין עצים. יש תחושה כי הקונספט הקרוי טבע אורבני לא קיים באג'נדה של אדריכלי הנוף העירוניים, אם בכלל יש כאלו.
ואם כיכר גבעון היא ״פיאצה נאבונה״ אז פארק המסילה הוא ״הייד פארק״. מי שהחליט על שיבוץ המילה פארק בטייטל כנראה לא ראה פארק מימיו. שהרי בסה"כ מדובר ברחוב ארוך, צר ומסכן החצוי כירורגית ע״י מסלול אופניים ירוק זרחני אליו נשפכת בשעות בין ערביים חונטה אלטרנטיבית מהברים של רחוב אילת. חולדות ידידותיות מדי ואנשים מיואשים מספיק הם הקלינטורה העיקרית של הג׳נטריפיקציה הכפוייה הזו, נאחזים במה שנשאר מחיים ״ציווילים״ בלוקיישן שמרגיש כמו פומפיי בימיה האחרונים.