הטרגדיה הקשה במג’דל שמס מציבה את העימות הישראלי־לבנוני בצומת מסוכן. מתכונת הלחימה עד עתה שירתה את האינטרסים של ישראל והחיזבאללה (ואיראן), וכמובן של ארצות הברית, שעשתה מאמצים כבירים למנוע הסלמה נרחבת יותר. עם זאת, בחלל האוויר ריחפה כל העת ההבנה שיכול להיות אירוע טרגי שעלול לטרוף את הקלפים. זה מה שאכן קרה. חיזבאללה מכחיש את מעורבותו בירי, דבר שלא אופייני לו, וניכר היטב שהוא מעוניין להימנע מהתדרדרות למלחמה כוללת.
קרב הגרסאות נמשך: ישראל או חמאס מערימות קשיים במו"מ?
ככה יוצאים למלחמה? שדה תימן - מאבק על זהותה של ישראל | רן אדליסט
דווקא בשעה זו חשוב לקבל החלטות באופן רציונלי ושקול. מלחמת חרבות ברזל היא מלחמה תקדימית שנכפתה על ישראל. בעקבות התגובה הצבאית הישראלית, מספר חזיתות הצטרפו, בהכוונה איראנית, למלחמה. לא מדובר במלחמה ישראלית־פלסטינית גרידא, אלא במלחמה בין ישראל וחמאס, שאליה חברו שחקנים לא־מדינתיים נוספים בתמיכה איראנית. העימות הישיר הישראלי־איראני באפריל המחיש באופן ברור את תמונת המצב התקדימית.
התגובה של הזירה הערבית מרתקת וממחישה את אופיו של העימות הנוכחי. מדינות ערב שכוננו יחסים דיפלומטיים עם ישראל - מצרים וירדן ומדינות “הסכמי אברהם” - לא פגעו מהותית במתכונת היחסים. המגעים עם קטאר נמשכים כל העת, ואפילו האפשרות לנורמליזציה עם סעודיה לא הוסרה לחלוטין מעל הפרק. זאת, לאחר עשרה חודשי לחימה ומשבר הומניטרי חמור ברצועה. כלל השחקנים באזור מבינים שמדובר למעשה בעימות אזורי מול איראן.
ישראל צריכה לשקלל מספר נקודות בבואה להחליט כיצד להגיב: מדובר כאמור במלחמה רב־זירתית, שהטריגר שלה נוגע לעזה. רק הפסקת אש ברצועה תפסיק את האש בשאר החזיתות. מדובר בעובדה חמורה, שישראל הסכינה לה בפועל, והחיזבאללה מבהירים זאת השכם והערב.
תכליתה האסטרטגית של מלחמה כוללת עם החיזבאללה תהיה לפגוע בכוחו הצבאי של הארגון ולהסיג את כוחותיו צפונה, בעדיפות אל מעבר לליטני, או מעט דרומה יותר. אולם תוצאה מעין זו נמצאת על השולחן בהינתן שהמלחמה בעזה מגיעה לסיומה. ישראל הרי איננה מצפה שניתן יהיה למחוק לחלוטין את חיזבאללה, צבאית ופוליטית, מהזירה הלבנונית.
האפשרות של גלישה (נוספת) לעימות ישראלי־איראני ישיר הפכה למעשית יותר לאחר אירועי אפריל. אלו שינו באורח משמעותי את מערך ההרתעה בין איראן וישראל, באופן שטרם ניתן לעמוד על עומקו והשלכותיו. ארצות הברית מצויה באחת משעותיה הקשות בזירה הפנימית, לקראת הבחירות. שני המועמדים אינם מעוניינים בעימות נרחב במזרח התיכון, שיחייב מעורבות אמריקאית ישירה יותר.
מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית מצוי בנקודת שפל עמוקה. ישראל גולשת במהירות מדאיגה לעמדת “המצורעת”, כולל במוסדות המשפט הבינלאומי. זו עובדה, שאין להתעלם ממנה. לאור כל זאת, דרושה חשיבה אסטרטגית אחרת ביחס לאתגר מלבנון. תגובה צבאית היא בלתי נמנעת, אך רצוי שתהיה במתכונת שתמנע מלחמה כוללת.
ישראל צריכה לתרגם לשפת המעשה, בהינתן הפסקת אש בדרום, את ההבנות שהשליח האמריקאי גיבש ביחס לנסיגת כוחות חיזבאללה מהגבול ופתיחת משא ומתן סביב הגבול היבשתי. ישראל צריכה להסב את “בעיית החיזבאללה” בלבנון לסוגיה אזורית ששומה על הקהילה הבינלאומית לפתור. בכך תמצא בציבור הלבנוני ובמדינת לבנון, שברירית ככל שתהיה, בעלי ברית נלהבים.
במקביל, ישראל צריכה לגבש תוכנית פעולה אסטרטגית - מדינית וצבאית - למקרה (אולי בלתי נמנע) שבו יהא עליה להתמודד עם אתגר חיזבאללה בעצמה. זו תיעשה בזמן ובמקום שהיא תבחר ובנסיבות נוחות יותר. אין כעת לגיטימציה בינלאומית (ופנימית?) לישראל למלחמה בלבנון, לנוכח המלחמה בעזה ומדיניות הממשלה.