השבוע חיפשתי חניה באזור מגוריי במרכז תל אביב, אזור שבדרך כלל אין בו חניות פנויות, וגם אם יש אחת צריך להיות בעל דוקטורט בחניות כדי להיכנס אליה בלי לשרוט אף כלי רכב בדרך.
באיזשהו שלב התייאשתי. כל החניונים בסביבה היו מלאים, והחניות שכבר מצאתי היו קטנות מדי לרכב שנהגתי בו. החניה האחרונה שאיתרתי הייתה מה שנקרא “על הקשקש".
התחלתי לפלרטט איתה במשך דקות ארוכות. דייט גרוע עם חתיכת כביש צבועה בכחול־לבן, 23:00 בלילה, אין תנועה ברחוב, רק אני מנסה להיכנס לחניה שלא מתאימה לגודל של הרכב.
אין לי רכב פרטי. הרכב שהייתי איתו היה רכב לא תל אביבי, כזה שנכנס בנוחות בחניות רחבות של בניין מקורה ולא בנוי לאורבניות הצפופה של העיר. עברו כמה דקות ארוכות של ניסיונות נואשים, וכמו משמיים עצר לידי בחור שטייל עם הכלב והציע עזרה.
“להחנות לך?", הוא צעק. האינסטינקט שלי היה לסרב ולהתעצבן. לא יודעת אפילו למה. לא ידעתי עד כמה ניסיונות החניה, ויותר מזה גבר שבמקום לכוון אותי לחניה מציע “להחנות לי", הם טריגר בסדר גודל של פתיחת תיבת פנדורה. מסוג הדברים הלא חשובים בחיים שאת מדחיקה כי יש צרות הרבה יותר גדולות. עניתי “לא תודה", ובסוף הצלחתי להיכנס לבד לחניה.
אני נהגת טובה. האמת היא שאני קצת כועסת על עצמי שאני חשה צורך להזכיר את זה כרגע, כי זה לא באמת רלוונטי. האם גבר ירגיש צורך לציין שהוא נהג טוב? לא נראה לי.
ובכל זאת, חוויית הכישלון בחניות מטלטלת אותי בכל פעם מחדש מאז שקיבלתי רישיון. אולי כי גדלתי על התפר הבין־דורי. מצד אחד כנשים הצלחנו להשתחרר מדעות קדומות, אבל הדורות לפנינו עוד נשפו בעורפנו עם אמירות שוביניסטיות כמו הציטוט האלמותי של מורה הנהיגה שלי, שלפני כשלושה עשורים אמר בשיעור הראשון: “אל תדאגי, אצלי כולן נוהגות בסוף כמו גברים".
אבל זה היה בשנות ה־90, ועוד למדנו על הילוכים, וכשעברתי טסט הרגשתי שניצחתי את העולם, ואפילו הייתי מאוד טובה בחניות. ובכל זאת, בכל פעם שהייתי נוסעת עם אחד החברים שלי, אחד ספציפי מעצבן במיוחד, והייתי צריכה להיכנס לחניה קטנה, הייתי נכנסת ללחץ.
הוא היה מזרז אותי ומעיר הערות, ואני הייתי מסתבכת עוד יותר ומעכבת את התנועה מאחור. תמיד אותו סיפור. מאז, כשאני נוהגת ויש איתי נוסעים ברכב, אני מחנה רק בחניונים מסודרים או בחניות מתחת לבניין, או בחניות אלכסוניות, אף פעם לא בין שני רכבים ברחוב תל אביבי צפוף. החזקתי ככה כמעט 20 שנה. חיים שלמים בהדחקה.
אף שאין לי רכב פרטי קבוע, תמיד רציתי לפצח את הסיפור הזה של חניות ברחוב. ידעתי שיום יבוא ולא תהיה לי ברירה, אצטרך להפסיק לשלם 24 שקל לשעה בחניונים המסודרים ולהחנות כמו בן אדם נורמלי מתחת לבית, ואז מקסימום לא להזיז את האוטו במשך שנה. חברה טובה שלי היא מלאכית חניה. עם הניסן הארוכה שלה היא יכולה להיכנס בצורה מושלמת לחניות צפופות, גם ברחובות הכי קטנים.
עניין של מיומנות וביטחון וחוסר סבלנות להערות שמגיעות מהיציע או מהכיסא ליד. פעם היא ניסתה ללמד אותי את הטכניקה שלה. זה לא עבד. יום אחד החלטתי שהגיע הזמן לשינוי. כתבתי בגוגל משהו בנוסח: “איך לדחוף אוטו גדול בחניה קטנה בלי לעצור את התנועה ליותר מעשר שניות", ובאופן מפתיע הגעתי למורה שטען שיש לו “הפתרון הסופי" לחניות. בחיי, ככה הוא כינה את זה.
מיד התקשרתי אליו. קבעתי שני שיעורים במטרה להבין מקרוב את טכניקת “הפתרון הסופי". זה עבד. אחרי שעתיים של שיטוטים ברחבי העיר וכניסה ויציאה מחניות בלתי אפשריות, הרגשתי שאני מחזירה לעצמי את ההגה לידיים, ובמחיר קטן במיוחד לאגו.
ועדיין, עד היום אני מנסה להבין מה יש בסיפור הזה של נהיגה וחניה שהוא כל כך טריגרי לאנשים מסוימים, ולמה הדבר הזה אמור להעיד בכלל משהו על עצמנו או על היכולות שלנו, ובעיקר מדוע יש לי בעיה לבקש ולקבל עזרה? בכל אופן, אחרי אותו דייט לילי גרוע עם ארבעה פסי כחול־לבן חזרתי עם האוטו הגדול לשכונה. שוב לא הייתה חניה.
הפעם כבר הייתי עייפה מדי לשמור על הכבוד העצמי שלי. אחרי חצי שעה של שיטוטים, מצאתי חניה קטנה להפליא אבל גם ה"פתרון הסופי" לא עבד במרווח הצר בין שני הרכבים. פועל מהבניין הסמוך, שראה את הניסיונות שלי, סימן לי עם היד “בואי". בניגוד להרגלי באתי. “אני מתקתק את זה בשנייה", הוא אמר. “תודה. המפתחות בפנים", עניתי לו. וככה בקלות, אחרי 20 שנה השתחררתי מהשד.