כפי שציינתי ברשימותיי הקודמות, אסור לראות בוועדות החקירה השונות לעניין כישלון ה־7 באוקטובר את חזות הכל. כאילו הן תהיינה אלה שתכתבנה לנו איך עלינו לנהוג בעתיד. בוודאי לא מסקנות תחקירי צה”ל ואף לא מסקנות של ועדת חקירה ממלכתית, אשר מותר להניח כי תוקם בעתיד. הכשל של אסון ה־7 באוקטובר הוא כה מקיף וכה טוטאלי שאחראים להיווצרותו על פני שנים רבות לא מעט מאישי המערכת הפוליטית וגם כלל הפיקוד הבכיר בצה”ל.
כמובן, אין לפטור מסיבה זו מאחריות ממשלה מכהנת משום שעליה מוטלת האחריות הישירה לבחון ולשנות ולא להמשיך בקיבועה של מדיניות מוטעית. מסקנתי זו על היקף המשגה עולה מעובדה פשוטה - הייתה לנו ממשלת שינוי לתקופה של שנה.
בעיקר התקופה עמד בראשה נפתלי בנט, שהייתה לו מודעות רבה באשר למתרחש ברצועת עזה. האם הוא שינה במשהו את הקונספציה? האם הוא שינה במשהו את אופי ההיערכות של צה”ל מול איומי חמאס? למדיניות הפסולה והקלוקלת שהולידה את האסון הייתה המשכיות. איש במערכת הפוליטית לא פעל לשנותה בהתאמה לגודל האיום.
והנה אנו כבר קוראים על החלק הראשון של מסקנות גורמי החקירה של צה”ל. אין לפסול הליך חקירה זה וטוב שצה”ל יזם, כבר עתה, עבודת תחקיר מאומצת המועברת לידיעת הציבור. זה לא שולל בעתיד עבודה של ועדת חקירה ממלכתית, ואולי אפילו יקל את עבודתה כשתוקם. אולם דווקא מפרסומי התחקיר של צה”ל ניתן ללמוד מה חסר בעבודת החקירה ולהיכן יש לחתור על מנת שהחקירות בעתיד תתחלנה נכונה ותכוונה נכונה.
צה”ל פורש בעיקר מצב תיאורי. פירוט התרחשויות האסון ברמה העובדתית, תוך ציון שלבים בלוח זמנים מוגדר, ואף תורם כמה הסברים. כמה עובדות יסוד בולטות מאוד לעין. אנשי קיבוץ בארי לחמו בכוחות עצמם שבע שעות תמימות ללא כל סיוע של חיילי צה”ל. זה הוסבר בכך שצה”ל לא העריך סיכון של מתקפת מחבלים בעשרות אתרים בנקודת זמן אחת. יחידות צה”ל שהותקפו היו חייבות להגן על עצמן והתיאום ביניהן היה לקוי. אבל זה גם מדגיש את החשיבות שאין שנייה לה של כיתות הכוננות.
בתוך שרשרת האירועים בולטת שגיאת יסוד נוספת וזה כבר לא מחדל. זה מעשה מודע ומכוון. צה”ל, זמן רב קודם ה־7 באוקטובר, נטל מכיתות הכוננות חלק גדול מנשק ההגנה שהיה ברשותן. לא רק שצה”ל לא הגן על חיי התושבים, הוא הרחיק לכת מעבר לכל שיקול הגיוני: הוא נוטל מכיתות הכוננות את היכולת לעשות זאת.
זה מעיד יותר מכל מידע אחר מה הייתה הערכת המצב המקובעת והמוחלטת של המפקדים שהוציאו הוראה זו זמן רב קודם ה־7 באוקטובר. מי היה המפקד או מערך המפקדים שהרשו לעצמם להוציא הוראה נואלת זו? מעשה מודע, ולא מחדל או רשלנות, שעלה לנו בחייהם של מאות תושבים. למה אין אנו יודעים מי הם? פה צריך להתחיל את התחקיר, או כל חקירה אחרת, כי מכאן מוסבר ומתחיל הכל.
זהו הכישלון החמור ביותר המוביל ישירות גם אל דרך בניית הערכות המצב השגויות. ואפילו היו הערכות מצב אלה מקובלות על הכל, ואפילו נחשב הסיכון לאפסי, מי נתן למפקדים בצה”ל את הסמכות לשלול מכיתות הכוננות את יכולת ההגנה העצמית?
האמת היא שזה מתחיל הרבה שנים אחורה. מאז היווסדו, צה”ל לא חינך את חייליו להגנה עצמית ברמת הפרט. זחיחות ושטחיות השתלטו כליל על החשיבה. התחקיתי אחר תופעה זו עוד בתקופת כהונתי כחבר הכנסת. צה”ל לא סבר כי יש לפתח אצל חיילי המפקדות והשירותים את היכולת להגן על עצמם.
מסיבה זו הופקרו תצפיתניות מבלי שניתן להן נשק אישי להגנה עצמית וחיילים במפקדות לא לחמו ביעילות ובנחישות הראויות. בתפיסת היסוד שהתקבעה בצה”ל, כל אלה היו נותני שירותים ולא חיילות וחיילים. אבל במציאות של עוטף עזה, להיות אחראי להוצאת נשק הגנה מכיתות הכוננות זה בעיניי החמור מכל. מעשה שהוא ברמה של אחריות אישית בעלת אופי פלילי.
בעשרות השנים האחרונות, האתגר הביטחוני של ישראל לא היה מול צבאות זרים ומאוד נקווה שכך זה ימשיך, אלא מול ארגוני טרור. במציאות זו יש חשיבות עליונה ליכולת ההגנה העצמית, הן בשורות צה”ל והן בקרב הציבור האזרחי. תחקיר צה”ל בנושא זה עלול להוביל אולי אפילו לאחריות בדרג של רמטכ”לים, אבל הוא הכרחי כדי שנוכל להבין לעומק את אותן תפיסות יסוד שמהן נובטות שגיאות רבות.