נשיא סוריה אסד מתמרן בין מחויבותו לאיראן וציר ההתנגדות לבין הימנעות מפעולות שיקימו עליו דווקא עכשיו את ארה"ב וישראל, מתוך הערכה שזה יביא לו בעתיד "דיבידנדים אסטרטגיים"
בימים אלה של מתיחות שיא במזרח התיכון, לאינטרסים ולמעורבות של ישראל, איראן, טורקיה וגורמים נוספים בסוריה - ובהם כוחות אמריקאים, רוסיים וכורדיים, מיליציות וארגוני טרור ובהם דאע"ש - יש משמעות עצומה.
נשיא רוסיה ולדימיר פוטין פנה לעלי חמינאי, מנהיגה העליון של איראן, וביקש ממנו לנהוג באיפוק במתקפה על ישראל, בעוד נשיא ארה"ב ומנהיגי אירופה והמערב פועלים נמרצות למניעת החרפת העימות בין השתיים וזליגתו לזירות ומדינות נוספות ובהן סוריה.
התבוננות מקרוב מראה כי הנשיא בשאר אל־אסד אינו מעוניין לתמוך בחמאס ולהצטרף למלחמה, היות שמבחינתו מדובר באיום על הישרדותו הפוליטית. זאת בזמן שאיראן עשויה אף היא להרחיק את בת חסותה מהסכסוך, ולו כדי להגן על שלל האינטרסים והנכסים האסטרטגיים שלה שם.
עם זאת, צירוף נסיבות וגורמים גיאופוליטיים שונים, ובהם מיקומה הגיאו־אסטרטגי של סוריה בלבנט ושכנותה לישראל, לצד תלותה הרבה באיראן, רצף המשברים הפנימיים שבהם היא נתונה והיותה מוקד טרור בינלאומי ושחקנית מפתח ב"ציר ההתנגדות" - עלולים להגביר את הסבירות להסלמה צבאית בחזית הסורית.
זאת, בין היתר, נוכח טעויות בשיקול דעת או קריאה "לא נכונה של המפה" וכן על רקע נטייתם הלוחמנית של גורמי טרור שונים, ובהם פלגים פלסטיניים, מיליציות שיעיות וחוליות טרור בהובלת חיזבאללה הפועלים בהנחיית איראן, להגביר את ירי הטילים או המל"טים הקטלניים על ישראל.
בראייה אסטרטגית כוללת, החמרת העימות בין איראן וישראל והחרפת המלחמה ברצועת עזה מקרינות על חוסר היציבות האזורית, כמו גם על מצבה השברירי של סוריה.
ביסוס אחיזתה הצבאית ותמיכתה הפוליטית־כלכלית של איראן ברפובליקה הסורית מאז 1979 - ובעיקר מאז פרוץ מלחמת האזרחים שם ב־2011 (היקף הסיוע הצבאי והפיננסי הכולל של איראן מוערך כיום במאות מיליארדי דולרים), נועדו להעמיק את השפעתה במדינה. מדובר בנכס אסטרטגי בציר ההתנגדות, המשמש כבסיס לפעילותה נגד ישראל.
בתוך כך, הקמת תשתיות צבאיות, פוליטיות וכלכליות לצד מערכות ומוסדות אזרחיים (לרבות חינוך ודת) ברחבי המדינה, כמו גם פריסתן של מיליציות שיעיות בגבולה הדרומי והדרום־מערבי של סוריה, חימוש ומימון חיזבאללה ויחידות בצבא הסורי הנתונות למרותה - הם חלק ממהלכיה האסטרטגיים.
מהלכים ארוכי טווח שנועדו כאמור להגדיל את מרחב שליטתה בחזית הסורית – המהווה מוקד לוגיסטי וטריטוריאלי חשוב המקנה לה בין השאר נגישות למזרח הים התיכון – וכן, להעצים את ממדי האיום האסטרטגי על ישראל.
"לגיטימציה "על הנייר"
עם זאת ועל אף תלותה הרבה של דמשק בטהרן, התבוננות מקרוב מראה כי בשנים האחרונות חלו לא מעט שינויים בדינמיקת היחסים ביניהן. למשל, הלחצים שהפעילו איראן וחיזבאללה על סוריה לאחד את כוחות ה"ציר" ולחדש את יחסיה עם חמאס (שתמך ביריביו של משטר אסד במהלך מלחמת האזרחים שם).
השתלטות המשטר הסורי על כ־70% משטחי המדינה, השגת נורמליזציה עם מדינות ערב (דוגמת איחוד האמירויות, מצרים, ירדן ותוניסיה) וחזרתה של סוריה במאי 2023 ל"ליגה הערבית" לאחר 12 שנות נתק - העניקו לה הכרה ולגיטימציה.
עם זאת, מדובר בלגיטימציה חלקית בלבד, המסתמנת כנטולת משמעות של ממש, היות שהיא אינה מובילה לכינון דיאלוג אסטרטגי או שיתוף פעולה צבאי עם מי מהן.
היא גם אינה עולה בקנה אחד עם החלטת האו"ם 2254 בנוגע להטלת חרם והמשך בידודו הבינלאומי של המשטר הסורי, וכן עם התסיסה הציבורית שמתחוללת בימים אלה בקרב חלקים משמעותיים מהאוכלוסייה שמתגוררת באזורי שליטתו. המדינה השסועה מחולקת לאזורי שליטה שונים ונתונה בכאוס פנימי ומצוקות עמוקות - ורחוקה מלהיות מדינה חזקה, יציבה או מתפקדת.
לצד רגיעה יחסית שחלה במאבקי הכוח בין הכוחות הטורקיים והכורדיים, בעיקר בחלקיה הצפוניים של סוריה, ארגוני טרור ג'יהאדיסטיים, אסלאמיסטיים ואחרים, כוחות דרוזים ושלל מיליציות צבאיות הנאמנות לאיראן או לרוסיה - ממשיכים להתחרות זה בזה על השגת אזורי השפעה בעיקר בדרומה (היינו במחוזות קונייטרה, דרעא וסווידא).
כל זאת, תוך ניסיונות לכרסם בהישגיו ונכסיו של משטר אסד, ולצד סבבי הלחימה של המשטר בכוחות המורדים שממוקמים בצפון־מערב המדינה, התמודדות עם מתקפותיו של דאע"ש על כוחות צבא סוריה המצויים במזרחה, ושליטתן של ארה"ב ובעלות בריתה הכורדיות בכוחות הדמוקרטיים הסוריים, שמהווה מחסום חלקי אך משמעותי לפעילותה של איראן במרחב שבין עיראק לסוריה.
וכך, במסגרת מאמציו לחזק שליטתו במדינה, נשיא סוריה, ששמר עד כה על עמדה מאופקת במלחמה ברצועת עזה ונמנע מהתערבות ישירה העלולה לערער את יציבותה ולהחריף את מצבה של סוריה, נאלץ "להלך על חבל דק". היינו להתמודד בו־זמנית עם שורת משברים סוציו־אקונומיים חמורים ביותר המהווים איום ממשי על הישרדותו הפוליטית.
כלכלת מלחמה
אלה כוללים בראש ובראשונה החמרה של המצב ההומניטרי בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה: תלות בסיוע חירום חיצוני של כ־15.5 מיליון איש מתוך אוכלוסייה של כ־18 מיליון בני אדם הנתונים תחת אזורי שליטת משפחת אסד.
זאת לצד החרפת המשבר הכלכלי, התעצמות האינפלציה, האבטלה והעוני. לאחרונה פורסם כי התמ"ג הסורי מוערך כיום ב־20־30 מיליארד בלבד, המטבע הסורי הגיע לשפל של יותר מ־14 אלף לירות לדולר, ויותר מ־90% מהתושבים חיים מתחת לקו העוני.
כל זאת נוסף לרמת שחיתות מהגבוהות בעולם שפשטה בכל מנגנוני המדינה והצבא, לפגיעה האנושה בתשתיות קריטיות, מערכות ומוסדות אזרחיים (רווחה, חינוך ורפואה), להתעצמות משבר המים, התפשטות מגיפת הכולרה ברחבי סוריה והחמרת המשבר התזונתי שנקשר בין היתר למשבר המזון והאנרגיה הגלובליים בעקבות המלחמה באוקראינה.
אם לא די בכך, משטר אסד מנסה לנהל במקביל גם את המב"ם (המערכה בין המלחמות) שנועד לבלום את ניסיונותיה של איראן להפוך את סוריה לבסיס פעולה קדמי נגד ישראל. הוא גם נאלץ להתמודד עם מתקפותיה של זו על משלוחי נשק העושים דרכם מאיראן אליה וכן על מתקני ייצור אמל"ח מתקדם שהקימו האיראנים במדינה.