מלחמת עזה מתנהלת על ידי בנימין נתניהו, האחראי הראשי לכישלון הנורא ב־7 באוקטובר, ועל ידי שורה של אחראים נוספים, בדרגות אחריות שונות, ובהם הרמטכ"ל הרצי הלוי וראש אמ"ן אהרון חליוה. אחריותו של נתניהו נעוצה לא רק בכך שנמנע מהפלת חמאס, אלא גם בכך שתמך בו נגד הרשות הפלסטינית ואף דאג לשלם לו דמי חסות. גם התעצמות חיזבאללה בעשרות אלפי טילים אירעה בתקופת כהונתו.
בחר בחרפה: נכדו של צ'רצ'יל קורא לעצירת משלוחי הנשק לישראל ותוקף: "צריך לשלוח מסר"
חיזבאללה הוכה קשות במלחמת לבנון השנייה, שהסתיימה בהחלטת מועצת הביטחון 1701. ההחלטה הייתה הישג לממשלת אולמרט ולמדינת ישראל. הדבר לא מנע בעד נתניהו ואנשיו לתקוף בחריפות את אהוד אולמרט וממשלתו בשל מלחמה זו. כיום הם מתחננים שהחלטה 1701 תופעל למעשה. אבל חיזבאללה הפר בבוטות את ההחלטת מועצת הביטחון, הגיע לגדר הגבול תוך שהוא לועג לצה"ל ומאיים על תושבי הצפון.
נתניהו והרמטכ"לים שכיהנו בתקופתו (וכנראה גם חלקים נרחבים בדרג הצבאי העליון) סיפרו לציבור, וכנראה סיפרו גם לעצמם, שחמאס מורתע וחיזבאללה מורתע, ומי יודע מי עוד מורתע. האמת הייתה הפוכה. חמאס ירה רקטות על יישובי העוטף כמעט ללא הרף, ושלח באופן חופשי בלוני תבערה שהציתו שטחים עצומים, כשממשלת נתניהו צופה מהצד כאילו הדבר לא נוגע לה. במקביל, לוחמי חיזבאללה הגיעו לגדר הגבול, נכנסו לשטח ישראל וחזרו ללא פגע, ואף הקימו אוהל בשטח שישראל טוענת לריבונות עליו.
מי שהייתה מורתעת הייתה מדינת ישראל, ונתניהו עצמו היה ראש וראשון למורתעים. נכון הוא שגם הדרג הצבאי העליון לא היה להוט להפיל את חמאס או להרחיק את חיזבאללה עד מעבר לליטני, כפי שחייבה החלטת מועצת הביטחון. אבל נתניהו היה כאמור ראש וראשון למורתעים והקיצוני שבהם. כך אירע שגם כאשר מערכת הביטחון הייתה נכונה לבצע פעולות התקפיות, דאג נתניהו לא פעם למנוע זאת. אחד השיאים היה במרץ 2023 (ימי ממשלה הימין "על מלא"), כאשר מחבל חדר מלבנון והטמין מטען רב־עוצמה בצומת מגידו. המטען התפוצץ, ואזרח ישראלי נפצע באורח קשה. צה"ל המליץ לתקוף. נתניהו בלם זאת והסתפק בתגובה רפה.
כאמור, המלחמה מתנהלת על ידי האחראים לאסון 7 באוקטובר, כלומר על ידי נתניהו ועל ידי הדרג הצבאי העליון ובראשו הרמטכ"ל. לזכותו של הרמטכ"ל ייאמר שהודה באחריותו, לפחות בדיבורים. נתניהו כדרכו מוכן להודות רק בהישגים. קשה להניח שבין נתניהו לרמטכ"ל שוררת אהבת יתר. אבל היה להם, בוודאי בתחילת מלחמת חרבות ברזל, אינטרס אישי משותף, והוא שהמלחמה תימשך זמן רב ככל האפשר. ככל שהתקופה ממושכת יותר, כך אולי נדמה, ייראו הזוועות של 7 באוקטובר רחוקות יותר. ניתן גם להניח שבמשך הזמן יתווספו אירועים דרמטיים חדשים שיטו את תשומת הלב מהאסון הנורא.
האינטרס של מדינת ישראל הוא כמובן הפוך. אינטרס זה מחייב שהמלחמה תהיה מלחמת הכרעה קצרה ככל האפשר. למלחמה יש מחיר אדיר, ולכך מצטרפת העובדה שצה"ל תלוי בכוחות מילואים, שגיוסם משבש את פעולת המשק. גם הלחצים הבינלאומיים על ישראל הולכים וגוברים ככל שהמלחמה נמשכת ומוראותיה מתפרסמים בתקשורת העולמית.
לא צריך בחירות
המלחמה מתנהלת אפוא על ידי אישים הנמצאים בניגוד עניינים בין האינטרס של המדינה לאינטרס האישי שלהם. הפתרון הנאות היה כמובן החלפת ראש הממשלה, שבעקבותיה ניתן היה גם להחליף את ההנהגה הצבאית. כידוע, החלפת ראש הממשלה איננה מחייבת בחירות חדשות. די בכך שמספר מספיק של חברי כנסת מהקואליציה היה מחליט על המהלך. כך אירע באנגליה, כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, והתבררה השגיאה החמורה של ראש הממשלה נוויל צ'מברלין, שחתם עם אדולף היטלר על הסכם מינכן הידוע לשמצה. צ'מברלין אולץ להתפטר ובמקומו התמנה צ'רצ'יל, ללא הליך של בחירות.
המאפיין שלטון דמוקרטי הוא שההנהגה חייבת דין וחשבון לעם – לא רק ביום הבחירות. ראש ממשלה שהמיט על עמו אסון נורא, דוגמת זה שאירע ב־7 באוקטובר, חייב לפנות את מקומו, כפי שאירע באנגליה, וכפי שאירע אצלנו, כאשר גולדה מאיר התפטרה אחרי מלחמת יום הכיפורים (היא הוחלפה על ידי יצחק רבין, ללא הליך של בחירות). העובדה שנתניהו ממשיך למלא את תפקידו, רק חושפת את חולשת הדמוקרטיה הישראלית.
בדיקטטורה, השליט מטיל את האחריות לכישלונו על אחרים. כך עשה סטלין, כשכרת ברית עם גרמניה הנאצית, שכללה חלוקה של פולין (הסכם ריבנטרופ־מולוטוב). גרמניה הפרה את ההסכם ותקפה את ברית המועצות (מבצע ברברוסה). אבל הפחד מסטלין היה כה גדול, עד שלא העזו להדיחו. ברית המועצות סבלה הרס אדיר ומיליוני קורבנות, אך בסופו של דבר ניצחה במלחמה והדיקטטור סטאלין לא רק ניצל אלא הפך כוכב עולמי של הכוחות "הפרוגרסיביים".
חמאס לא "ייגמר"
נחזור לענייננו, לישראל שבה מתנהלת המלחמה זה חודשים ארוכים על ידי האישית האחראית לאסון שהביא לפתיחתה. לזכותם ייאמר שהם הצהירו מלכתחילה שהמלחמה תארך זמן רב. ואכן שיטת הלחימה שנבחרה מבטיחה זאת. במקום מלחמת הכרעה, הוחלט על פשיטות על אזורים שבהם מרוכז כוח צבאי של חמאס. לאחר כיבוש השטח וטיהורו ככל שניתן, צה"ל מפנה אותו ופונה לאזור אחר, ואילו חמאס חוזר ומשתלט על השטח שפונה. צה"ל חוזר ותוקף את השטח שכבש בעבר ואז הוא שוב מפנה אותו, והתהליך חוזר פעם אחר פעם. ואילו הפשיטה על רפיח ועל ציר פילדלפי, אזור ההברחות ממצרים לרצועת עזה ומרחב חיוני למאבק בחמאס, התרחשה רק כשבעה חודשים לאחר פרוץ המלחמה.
מטרות המלחמה, בצד החזרת החטופים, כוללות את חיסול יכולותיו הצבאיות של חמאס ואת שלטונו ברצועת עזה. אולם בשיטת הלחימה שנבחרה לא ניתן להשיג תוצאה זו. חמאס איבד אומנם נכסים רבים וחלק ניכר מכוחו, אולי מחצית לוחמיו או אפילו שני שלישים מהם. יש אולי מי שחושב שניתן להמשיך בלחימה זו עד ש"חמאס ייגמר" או ייכנע.
למרבה הצער, זה כנראה לא יקרה. חמאס ממשיך לשלוט במרבית שטחה של הרצועה, והוא מנסה להשתקם תוך כדי לחימה. הוא מגייס לוחמים חדשים לשורותיו, ממשיך להבריח נשק דרך המנהרות ממצרים, שרק חלקן נתפס על ידי ישראל. הוא גם מנסה לחדש את ייצור הנשק שלו, ואולי אפילו חופר מנהרות חדשות באזורים שבהם צה"ל איננו נמצא.
מלחמת עזה הייתה אמורה להיות מלחמת הכרעה. התנאי הבסיסי לכך הוא הקמת שלטון אלטרנטיבי לחמאס בשטחים שנכבשו בידי ישראל ובסופו של דבר – ברצועה כולה. את זה צריך היה לתכנן מראש, אך הדבר לא נעשה עד היום. התוצאה היא שמלחמת עזה במקום להיות מלחמת הכרעה הפכה למלחמת התשה. כעת מתנהל משא ומתן עם חמאס. התנאים שראש הממשלה מבקש להכתיב נועדו להבטיח את הפלת שלטון חמאס, אך שוב מבלי שברור מי יבוא במקומו. חמאס אינו מוכן לכך, הוא אדיש לסבלם של תושבי עזה ואולי אף רואה בכך נכס, ומאמין שיחזיק מעמד במלחמת התשה עוד חודשים רבים.
במקביל ניצבת ישראל בפני מלחמת התשה בצפון, הנמשכת אף היא כעשרה חודשים, ואליה הצטרפו בהדרגה חזיתות התשה נוספות - יהודה ושומרון, תימן, עיראק וכעת גם איראן. אבל המפתח נשאר ברצועת עזה. הגיעה העת שראש הממשלה יבהיר לציבור כיצד בדעתו לסיים את מלחמת ההתשה הזו, או שמא הוא סבור שניתן להמשיך בה עד הבחירות.