מאז ומעולם בנימין נתניהו ביקש להיות ווינסטון צ'רצ'יל. שתי תכונות של האריה הבריטי קסמו במיוחד למנהיג הישראלי: הבדידות הצודקת בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה והגבורה מעוררת ההשראה במהלך מלחמת העולם השנייה. הפנטה את נתניהו העובדה שבשעה אפלה, האציל בן המאה ה־19 עמד לבדו מול הרוע - והציל גם את האומה שלו וגם את הציוויליזציה המערבית כולה.
7 באוקטובר 2023 העניק לנתניהו את ההזדמנות הטרגית לממש את חלומו. כמו צ'רצ'יל, הוא עומד בעשרת החודשים האחרונים בראש אומה קטנה אשר כוחות הרוע הסתערו עליה בניסיון להכחידה. כמו צ'רצ'יל, הוא מנהל מלחמה קיומית קשה, שההשלכות שלה עולמיות. כמו צ'רצ'יל, הוא יודע שמי שיכריע את גורל המערכה הוא במידה רבה ארה"ב. אבל במאמר שאותו פרסמתי ב"מקור ראשון" לפני שבועיים טענתי שבהגיע שעת המבחן - נתניהו פעל באופן הפוך מצ'רצ'יל. לפני המלחמה הוא לא צפה אותה אלא היה עיוור אסטרטגי. במהלך המלחמה הוא לא שידר אחדות ולא עורר השראה, אלא דבק בפוליטיקה אישית ופלגנית. ובניגוד לגיבור חייו – נתניהו לא העצים את הברית עם אמריקה, אלא התגרה בנשיא המכהן שלה ועורר עוינות אצל מחצית אזרחיה.
לארי שביט אין דוגמה למנהיג שיהיה טוב יותר מנתניהו, פרט לצ'רצ'יל | טור תגובה
המדינה היא הוא
דפנה נתניהו לא אהבה את הניתוח הביקורתי שלי. במאמר מנומק שאותו פרסמה לפני שבוע ב"מעריב" היא ניסתה להפריך את טיעוניי. לדבריה, "לא נתניהו הוא העיוור אלא המחנה שהתנגד ומתנגד לו". לא נתניהו הוא האחראי לכך שאין בארץ אחדות לאומית – אלא יריביו. לא נתניהו אשם במצבה הרעוע של הברית האמריקאית־ישראלית אלא הנשיא ג'ו ביידן והממשל בוושינגטון והמפלגה הדמוקרטית "שמונהגת במידה רבה על ידי פרוגרסיבים העוינים לישראל".
דברים כדורבנות. דברי תבונה המחייבים תשובה תבונית.
על העיוורון: אכן – גם המחנה המתנגד לנתניהו לא ראה את האיום הקיומי החדש שסגר על ישראל במאה ה־21. ליקוי המאורות היה כללי, והוא כלל את החברה הישראלית, הצבא, המודיעין – והאופוזיציה. אבל ב־14 מתוך 15 השנים האחרונות נתניהו היה ראש ממשלת ישראל. הוא היה האדם שבידיו הופקד הגורל של העם היהודי ושל המפעל הציוני.
למעלה מכך: גם בעיני עצמו ובעיני אוהדיו נתניהו היה למלך. הוא שידר את התחושה שהמדינה היא הוא. כל הצלחה ישראלית תוארה כהצלחת נתניהו. כל בשורה טובה יוחסה להוד רוממותו. כך שכשמגיע כישלון קולוסיאלי – שכמוהו לא היה מאז ראשיתה של הציונות – גם הכישלון צריך להיות מיוחס למי שהפך את עצמו למונרך.
אחרי עשור וחצי בשלטון – נתניהו הוא האחראי לכך שאיראן היא היום מעצמת סף גרעינית. אחרי עשור וחצי בשלטון – נתניהו הוא האחראי לכך שישראל לא נערכה להתמודדות עם האיום הקונבנציונלי האיראני. אחרי עשור וחצי בשלטון – נתניהו הוא האחראי לכך שהצבא קטן מדי, והמודיעין יהיר מדי, והממשלה לא מתפקדת, ומערכות המדינה לא ערוכות כראוי למצב חירום. כמה נאומים מרשימים בוושינגטון לא יכולים לסתור את העובדה שנתניהו היה והינו עיוור אסטרטגי, שהוליך את אומתו אל פי התהום.
על האחדות
ווינסטון צ'רצ'יל מונה לראש ממשלת בריטניה ב־10 במאי 1940. כבר באותו ערב הוא פנה ביוזמתו אל יריבו ושנוא נפשו קלמנט אטלי והציע לו להצטרף לקבינט מלחמה משותף. אף על פי שהוא היה אריסטוקרט שמרן, אשר תיעב את תנועת הפועלים – צ'רצ'יל העניק לנציגי הלייבור שניים מתוך חמשת המושבים במועצה המצומצמת שניהלה את מלחמת העולם השנייה.
נתניהו עשה את ההפך הגמור. אחרי שבני גנץ הציע לו אחדות לאומית ב־7 באוקטובר, ראש הממשלה גרר רגליים במשך ארבעה ימים יקרים. גם אחר כך – הוא לא הסכים לקבל את ראשי האופוזיציה כשותפים שווים בשלטון. מה שהוא עשה לאורך כל תקופת המלחמה זה לשמור בראש ובראשונה על גוש ה־64 שלו. כתוצאה מכך ניתן כוח בלתי מידתי לקיצונים (חסרי הבנה אסטרטגית) כאיתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' ולחרדים (שאינם משרתים בצבא) כיצחק גולדקנופף ומשה גפני. לא כך בונים אחדות. כך מפרקים את העם לשבטים בזמן מלחמה קיומית.
על אמריקה
ב־9 באוגוסט 1941 נשיא ארה"ב פרנקלין דלאנו רוזוולט וראש ממשלת בריטניה צ'רצ'יל נפגשו בניופאונדלנד, קנדה. פסגה של שיחות אינטימיות הניבה את האמנה האטלנטית, שפורסמה כעבור ימים אחדים. המשמעות ההיסטורית של האמנה הייתה כפולה: אמריקה־של־רוזוולט התייצבה מאחורי בריטניה־של־צ'רצ'יל במהלך המלחמה בתמורה למחויבות (מובלעת) של בריטניה לפרק את האימפריה אחרי המלחמה. המנהיג האנגלי היה אימפריאליסט. הוא האמין באימפריה ואהב את האימפריה. אבל מתוך הבנה מפוכחת של המציאות ההיסטורית, הוא הבין שעליו לוותר עליה כדי לזכות בתמיכה של מעצמת־העל החדשה, אשר רק היא תביא את הניצחון על הנאצים.
בנימין נתניהו עושה את ההפך הגמור. תוך כדי מלחמה קיומית הוא מאפשר לבן גביר ולסמוטריץ' לחבל יום־יום בברית החיונית עם ארה"ב. הוא לא מציע אופק מדיני, לא חותר להסכם שלום ישראלי־סעודי, ומאפשר לקיצונים בממשלתו למוטט את הרשות הפלסטינית. בה בשעה הוא מדבר ברפובליקאית ולא בדמוקרטית. הוא מהמר על כך שטראמפ יהיה הנשיא הבא, ולא עושה דבר כדי לזכות מחדש באמונם של אותם דמוקרטים מתונים אשר עדיין אוהדים את ישראל. אין בביבי את הגדולה שהייתה בווינסטון: לוותר על האהוב למען החיוני ולקבל החלטות אישיות קשות למען האינטרס הלאומי והטוב הכללי.
כך שגזר הדין של ההיסטוריה ברור: ברגע צ'רצ'יליאני התגלה בישראל עם צ'רצ'יליאני שלא היה לו מנהיג צ'רצ'יליאני. האיש אשר כל חייו ביקש להיות צ'רצ'יל והבטיח להיות צ'רצ'יל התגלה ברגע האמת כאנטי־צ'רצ'יל מובהק. למרות הכל, עם ישראל יעמוד במלחמה הקיומית הזאת ויינצל במלחמה הקיומית הזאת. אבל הוא יעשה זאת לא בגלל בנימין נתניהו – אלא למרות בנימין נתניהו.