אני מתבונן בדור הצעיר שנלחם בשנה האחרונה, ואומר לעצמי שזהו דור שונה מן הדור שלי. איני מתכוון לכך שהוא מתנהג אחרת מאיתנו – הרי לכל דור יש את ההרגלים שלו, המראה שלו, המוזיקה שלו והשפה שלו – אלא ליחס של דור זה למדינה. זהו יחס אחר.

אין קיצורי דרך | ד"ר עדו נתניהו
עולם חדש מופרע | עדו נתניהו

בדור שלי – ובהכרח אני מדבר עליו בהכללה, שכן לא ניתן לדון בשום תופעה חברתית בלי להכליל – מעטים הצהירו שהם נלחמים "למען עם וארץ". אין זה רק כי הם לא רצו להישמע "בומבסטיים" מדי באומרם זאת, אלא שעצם ההרגשה הזו כנראה לא מילאה את ישותם.

אומנם ההכרה בכך הייתה מצויה בהם, אבל יותר במישור הרעיוני־תיאורטי מאשר במישור הרגשי. ואם מישהו מאיתנו היה מעז לבטא דברים כאלה בין חבריו... טוב, הוא פשוט לא העז, כי ידע שמיד יושם ללעג וקלס.

הדבר לא בהכרח פגם באומץ הלב של בני דורי שהיו נעדרים אותה הרגשה, שכן מרכיב גדול באומץ בשעת קרב קשור לרצון לסייע לחבריך ולהציל אותם, כמו גם למנוע פגיעה בבני משפחתך וביקרים לך שבעורף.

אבל האם קיום המדינה כערך עליון היווה מרכיב מרכזי באומץ שגילו בני הדור שלי, שכידוע, רבים מביניהם גילו אומץ רב ביותר? קשה לדעת באיזו מידה.

לתחושתי, אצל רבים, לפחות, היא לא היוותה מרכיב דומיננטי, ולחלקם אף הייתה זרה. "טוב למות בעד ארצנו", אמר טרומפלדור על ערש דווי, ואין זה מקרה שהאמירה שלו הפכה אצלנו לבדיחה, ואף הוטלה בספק. כי לדידם של רבים מאוד – בהחלט לא, לא היה "טוב" למות בעד הארץ.

רבים בינינו חינכו כך את הדור הבא, או לפחות אפשרו לסביבה לחנך אותם כך. "למה לא לעבור לברלין אם המילקי שם יותר זול?", התחלת לשמוע מכל עבר, כולל מצעיריהם שרק שנים אחדות לפני כן היו חברים בתנועות נוער או חיילים ביחידות צבאיות "נחשבות".

אבל אדם שספוג ברגש לאומי ובהכרה בדבר חשיבותה העליונה של לאומיות יהודית, לא יאמר זאת. הוא אולי יירד מן הארץ מסיבות פרטיות שלו, אבל לא יבטל כך את החשיבות העליונה של ישיבתנו בארץ ריבונית משלו.

כוח צהל סמוך לגבול הרצועה (צילום: רויטרס)
כוח צהל סמוך לגבול הרצועה (צילום: רויטרס)

הוא אף לא יצהיר שהוא נוטש את הארץ בגלל "הדיקטטורה", גם כשהוא מאמין בתמימות לשקר הנבזי שזה מה שהרפורמה המשפטית תביא. לא, אדם כזה היה דווקא בוחר להישאר בארץ כדי להתנגד ל"דיקטטורה" שכביכול בוא תבוא.

אהבה ללא סייג

הדור הנוכחי הוא כאמור שונה, ואין זה משום שקיבל חינוך אידיאולוגי ציוני מסודר. לפעמים הוא קיבל אפילו חינוך הפוך (לא מעט בזכות התקשורת).

למרות זה, הוא דור ציוני לעילא ולעילא. כי גם בלי החינוך הדרוש – והוא אכן דרוש, מסיבות רבות – הציונות שלו היא טבעית. היא קיימת בו כמעט מעצמה, כפועל יוצא של העובדה שרובו הגדול חי בארץ כל חייו, וברוב המקרים כן גם הוריו, ובמידה לא מועטה הורי־הוריו.

הוא קשור באופן הטבעי ביותר אל הארץ, אל העם היושב בה, אל דרך החיים שלו ואל העובדה שזו מדינה יהודית ושהיא אינה יכולה להיות אחרת. את הדברים הללו הוא אוהב ללא סייג, ללא צורך ב"מתווכים" אידיאולוגיים שיחדירו בו את האהבה.

פעילות צהל בסגעייה (צילום: דובר צה''ל)
פעילות צהל בסגעייה (צילום: דובר צה''ל)

באזכרות לנופלים שהם בנים של בני דורי – נוכחתי לא פעם לראות כיצד מדברים המספידים באריכות על הסבל שעובר עליהם עצמם, לפעמים פחות משהם מדברים על הנופל עצמו – על מה אהב ואת מי, ומה לא הספיק לעשות בחייו הקצרים.

דברים כאלה ודומיהם נשמעים, אבל קרה פעמים רבות שלא שמעתי למען מה הבן בכלל נפל. כלומר, לא שמעתי מהם אמירה על כך שהבן נפל להגנת העם והארץ. משפט כזה לא נאמר. ואילו לגבי הנופלים של היום, זהו משפט שכמעט תמיד נאמר על ידי בני משפחתם הקרובה – ונאמר בגאווה. "בני נפל על הגנת המולדת".

עם הזמן, מסתבר, תסביכי הגלות, שנשארו עמנו שנים מרובות מדי גם לאחר שיצאנו ממנה, הולכים ונעלמים מתוכנו. בדור הלוחם הנוכחי, מסתבר, הם כמעט אינם קיימים. אכן, זהו דור אחר. אשרינו.

הכותב הוא רופא, סופר ומחזאי