לא סביר שסער ומפלגתו יצטרפו לממשלת הימין על־מלא רק כדי לשמש קישוט חסר השפעה או להיבלע ב"גוש", כך שכל הספין הזה נראה כמו עוד בלון ניסוי ששחרר נתניהו.

בואו נצייר תסריט דמיוני. ראש הממשלה מפטר את שר הביטחון וממנה במקומו את יו"ר תקווה חדשה. יממה של שקט תעשייתי, ואז התפרעויות בכניסה ללשכת הגיוס.

סופי רון מוריה: הממשלה דואגת לשלמות השלטון, לא לשלמות הארץ
את ההכרעה הקשה חייבת לקבל הנהגה שזוכה לאמון | עו"ד רון-מוריה

ואז מכתב היועמ"שית כפי ששוגר השבוע: "החלטות ממשלה משמעותיות מתקבלות בתהליכי עבודה משובשים". או נניח מירי רגב נחשפת עם תוכנית רמזור נוספת. או נניח צבי סוכות וטלי גוטליב חוזרים להסתער על בסיסי צה"ל.

איך היה מתנהל, איך היה מגיב שר הביטחון הטרי גדעון סער, עם הגישה הממלכתית שלו? אותו סער שמינה בהיותו שר המשפטים את גלי בהרב מיארה לתפקיד הנוכחי שלה?

בישראל של פעם, במערכת הפוליטית של פעם, ראש ממשלה שנתקל בבעיות פוליטיות במפלגתו ו/או בקואליציה שלו, היה מצרף מפלגה נוספת, ממנה את ראשיה לתפקידים בכירים בממשלה וקונה לעצמו זמן פוליטי נוסף. בישראל של פעם היה אולי מתנהל דיון ציבורי על הבדלים בגישה הביטחונית של יואב גלנט וגדעון סער.

גדעון סער (צילום: אבשלום ששוני)
גדעון סער (צילום: אבשלום ששוני)

או נניח דיון ציבורי בשאלה אם רב"ט יכול למלא תפקיד שבאופן מסורתי שמור לרמטכ"ל (ע"ע אביגדור ליברמן). בישראל של היום, השגרה של פעם, על כל מגרעותיה, מצטיירת כאוטופיה. כחזון נוסטלגי מתוק.

האם שקל נתניהו (ואולי עדיין שוקל) להחליף את גלנט בסער? אם כן, מדוע לא הגיעה הצעה כלשהי ממנו או ממקורביו? האם שקל סער (והאם הוא עדיין שוקל) להשיב בחיוב להצעה אם תתקבל?

אם לא, מדוע בראיון בתוכנית "פגוש את העיתונות" העביר מסר שהתפרש כנכונות להסכים? מה זה היה, אפיזודה נוספת בהצגה "תכף סער חוזר עם סיעתו לגוש של ביבי. אופס, לא הפעם"? או אולי בכל זאת סיפור אמיתי?

נתניהו מולחם לבייס

מחד, נתניהו חי את הרגע. זאת הטקטיקה שלו עוד מימים ימימה, ימים שבהם בנימין נתניהו טרם הפך לאבו יאיר. מתכננים כל מהלך, פוליטי כמדיני, לטווח קצר בדגש על שקט תעשייתי.

מול המורדים בליכוד בימי ההתנתקות, ולאחר מכן מול יצחק הרצוג, מול משה כחלון ושאר הטוענים לכתר בליכוד, מול יאיר לפיד ובני גנץ, וגם מול השותפים בגוש, איתמר בן גביר־בצלאל סמוטריץ' והסיעות החרדיות - השיטה, גם אם התגלו סדקים פה ושם, הוכיחה את עצמה. מול יחיא סנוואר, חסן נסראללה ועלי חמנאי - פחות.

מכאן, לא ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות שלפיה נתניהו אכן שקל, ולו לרגע, את הרעיון. בסך הכל, למה לא? תקווה חדשה לא עוברת בסקרים את אחוז החסימה ומחזיקה ב־4 מנדטים.

למה לא לנסות ולפתות את סער בתיק בכיר, ובעיקר באופציה לחזור לליכוד ולרשת את המנהיג אחרי מאה ועשרים (של המנהיג)? נתניהו נפטר סוף־סוף מגלנט, מגדיל את הקואליציה ל־68 ועד מאה ועשרים יש לו עוד 40 שנה ומשהו. WIN־WIN.

מאידך, נתניהו, כבר אמרנו, עבר שינוי. הוא עדיין חי את הרגע, אבל בה בעת הוא חי את המשפחה ואת החלק הרדיקלי של הבייס, שנתפס בעיני בני משפחתו כעורבה להנצחת ההטבות המלכותיות.

שר הביטחון גלנט בקו התפר, סמוך לטול כרם (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון)
שר הביטחון גלנט בקו התפר, סמוך לטול כרם (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון)

שר הביטחון, אמרתם? נו באמת. כשעמדה על הפרק דרישתו של סער לצרף אותו לקבינט הביטחוני, אחרי פרישתה של תקווה חדשה מסיעתו של בני גנץ, נתניהו שקל להיענות, אבל רעייתו, לפי הפרסומים, בלמה את צירופו של סער לקבינט.

וכל זה למה? כי סער בוגד ובן גביר חבר, ולא מעליבים חבר בשביל להיטיב עם בוגד. בן גביר מבחינתה של שרה נתניהו הוא בייס. הוא לא הליכוד, נכון, אבל הוא סוג של ליכוד א׳, הבסיס של הגוש. אתם מעלים על דעתכם שהיא הייתה מעניקה אישור למנות את סער לשר הביטחון?

עם חלוף הימים, התמונה הולכת ומתבהרת: נתניהו חזר ושחרר בלון, תוך שהוא מכוון לכמה ציפורים בבת אחת: לעצב את מאזן האימה מול גלנט.

לשדר לשותפות בגוש שיש לו דרכים לתגבר את הקואליציה, ובעיקר - לפרק את האיום הפוליטי העיקרי מבחינתו: איום של פוליטיקאים ומצביעים מהימין הליברלי, פול שמונה 20־25 מנדטים המפוזרים בין ליברמן, בנט וסער, כשחלקם חונים עדיין אצל בני גנץ.

אם חשב מי שחשב שזה לא בלון, אז נתניהו צירף לבורסת השמות של המועמדים לתפקיד שר הביטחון את גבי אשכנזי. ואם לא די בכך, נתן אשל, מנהלי החצר של הקיסרית, עדכן שאין מצב ונעץ סיכה בבלון.

סער מחוץ לנגמ"ש

ומה עם גדעון סער? האם נטה בשלב מסוים לבלוע את הפיתיון? האם התפתה לתפוס את מקומו של גלנט? האם טעה לחשוב שיוכל להוציא לפועל את תפיסתו הביטחונית האקטיביסטית, האם הסתנוור מהאפשרות לחזור למפלגת הבית ולרשת את נתניהו כי אין איש? עובדה שלא מסתמן יורש, והיום שאחרי נתניהו בכל זאת יגיע במוקדם או במאוחר.

יו"ר סיעה של 4 מנדטים היה שוקל בכובד ראש להיענות בחיוב להצעה כזאת בישראל של פעם. בישראל של פעם ראש ממשלה היה מבוגר אחראי, או לפחות הקפיד לגלם את התפקיד.

ראש ממשלה היה מאזן ומתמרן בין הקצוות, בשיטת "ישחקו הנערים לפניי". וגם במפלגת השלטון פעלו קבוצות כוח יריבות. אבל היום, גם לו רצה בכך, לא יכול סער ולא יכול אף איש ציבור שעזב את הליכוד, לחזור למפלגה של פעם ולכהן בממשלות של פעם. היום, כשמדובר בהצטרפות לממשלת נתניהו, יש שתי אופציות בלבד.

האחת, לשמש קישוט חסר השפעה במעגל החיצוני של הקואליציה, כפי שעשה כבר פעמיים בני גנץ. השנייה, להיבלע בתוך הגוש (דבר שמאז פרוץ המשבר הפוליטי ב־2019 אף מנהיג מפלגה מחוץ לגוש לא עשה).

כי היום שר בממשלה לא יכול להציג קו שסער סיגל לעצמו ולמפלגתו כשפרש מהליכוד: את הקו הממלכתי. כי היום אפשר לריב על כיבודים ותקציבים (ע"ע עימות בין ש"ס לעוצמה יהודית סביב חוק הרבנים), אך לא על מדיניות הקואליציה ולא על הנהלים.

בנימין נתניהו והקואליציה, 2023 (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
בנימין נתניהו והקואליציה, 2023 (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

היום אין קואליציה, יש גוש, ולא יורים בתוך הגוש כי זה אומר לירות בתוך הנגמ"ש. אין חזרה לעבר כי העבר נמחק. אז למה התכוון גדעון סער כשאמר את מה שאמר ב"פגוש את העיתונות"?

להערכתי, ביקש להתנסח ברוח ממלכתית, כפי שעשה כמה ימים לאחר מכן בני גנץ שבתשובה לשאלה אם יחזור לממשלה במקרה של עימות חזיתי עם איראן, השיב שבמציאות של מלחמה הוא לא סוגר דלתות.

אני יכולה לטעות כמובן. כל אחד יכול. אבל עד עצם היום הזה, בכל פעם כשעלתה מחדש אפשרות של צירוף תקווה חדשה לגוש נתניהו, פרסמתי בטור זה הערכה נוספת כי הסבירות נמוכה ביותר. בפעמים ההן, צדקתי.