לפני שנים רבות, מעבר להרים ולימים, התקיימה לה ממלכה קטנה שבה חי עם בשם תוניגה. ארצו הייתה פורייה ויפה, ועמים רבים לטשו אליה עיניים. אזרחי תוניגה היו לוחמים עזי נפש, אך לא רק על כך הם סמכו בהגנה על הממלכה.
הכהן הגדול של תוניגה קיבל מן האל מתנה מיוחדת במינה: פאזל קסם. על-פי מצוות האל, חילק הכהן הגדול את חלקי הפאזל בין כל אזרחי הממלכה, והפלא ופלא – הם הספיקו לכולם, עד האחרון שבהם. כשנולד ילד חדש במשפחה, היה אחד מחלקי הפאזל שבידי אותה המשפחה מתחלק, כבמטה קסם, לשני חלקים משלימים, כך שתמיד היה מספר החלקים שווה למספר האזרחים. כשמישהו מאזרחי תוניגה נפטר, היה נעלם גם חלק הפאזל שברשותו ומפסיק להתקיים.
זמן הפציעות בשיאו: לפנינו הזדמנות אסטרטגית - שכנראה לא תחזור | דעה
היוזמה לחדש תפילות בכיכר דיזנגוף - היא בניגוד ליהדות | שלמה שמיר
כך התנה האל עם הכהן הגדול: "כל עוד תשמרו את כל חלקי פאזל הקסם – תהיו מוגנים מכל רע, אך אם חלילה יחסר לכם ולו גם חלק אחד – אסיר את הגנתי מכם. אם יאבד מי מכם את חלק הפאזל שבידיו – יבוא ויתייצב במקדשי. הוא יבלה שם שנה אחת משנות חייו, ויקבל תמורתה – כבר מראשיתה – את חלק הפאזל שאבד לו".
ואכן, בצל ההגנה של פאזל הקסם, התנהלה הממלכה בשלווה, מוגנת ושמורה מעין הסערה.
והנה, יום אחד קרה דבר-מה מעורר דאגה: אורי, אחד האזרחים הצעירים בממלכה, איבד את חלק הפאזל שלו. הוא חיפש בקדחתנות בכל מקום, אך העלה חרס בידיו. אורי, שהבין את משמעות האובדן, לא היסס הרבה: הוא התגנב לביתו של שכנו, אבנר, ניגש למקום המחבוא שבו החביא אבנר את חלק הפאזל שלו ולקח אותו לעצמו, מבלי שירגיש בכך איש מיושבי הבית. אורי החמיא לעצמו על הפעולה המוצלחת ושמח על כך שלא יצטרך לבלות שנה מחייו במקדש.
בערב, לפני השינה, הלך אבנר כהרגלו לבדוק את מקום המחבוא וגילה את דבר היעלמותו של חלק הפאזל. הוא כינס בבהילות את בני המשפחה כדי לטכס עצה. כולם ידעו על מנהגו של אבנר להחזיק את חלק הפאזל שלו במחבואו, כך שהאפשרות של אובדן ירדה מעל הפרק.
"מישהו גנב לך את הפאזל," אמרו לו בני המשפחה. "אל תהיה פראייר – לך תשלים לך את החסר ממישהו אחר".
אבנר התלבט מעט, שכן לא היה גנב, אך גם הוא התקומם למחשבה שמישהו גנב ממנו, והוא זה שיצטרך לשלם את המחיר. לבסוף שוכנע להשיג את חלק הפאזל משותפו לעסקים שוקי, בלי ידיעתו, כמובן. שוקי, בתורו, גילה את דבר האובדן והגיע לאותה המסקנה ממש, וכך החלה תופעה של גניבת חלקי הפאזל להתפשט בכל רחבי ממלכת תוניגה, תוך שהיא מעוררת חשדנות, מרירות, כעס ואיבה.
בינתיים, הבחינו האויבים מסביב בתכונה שאופפת את שכנתם הקטנה וזיהו שעת כושר להתקפה. גם הם הכירו את הבטחת האל לכהן הגדול של תוניגה, ואת התנאי לקיומה. התקפתם באה במהירות, בטרם הספיקו בני תוניגה להשלים את החלק החסר וליהנות מהגנת האל.
את אחרית הדבר לא אגלה, ורק אשאל:
האם הייתה לאזרחי ממלכת תוניגה דרך התנהגות אחרת?
מה היה כתוב בפאזל השלם? (רמז: קראו את השם הפוך)
האם יש בחברה הישראלית מקבילה להתרחשות המתוארת בסיפור?
הגינות היא המילה הסודית שהייתה כתובה על פאזל הקסם. הגינות היא התייחסות לזולת בכבוד, ביושר ובהתחשבות, מבלי לנצל חולשות או מצוקות. הגינות היא אכן הדבק המאחד את העם והאומה, כדברי חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל: "בציונות כפי שאני מבין אותה, כלולה לא רק השאיפה לכברת ארץ מובטחת כחוק בשביל עמנו האומלל, אלא גם השאיפה לשלמות מוסרית ורוחנית".
אני כותב דברים אלה עוד לפני ההתקפה הקשה על ישראל הצפויה לנו כפי הנראה בקרוב מכמה חזיתות. האם אנחנו מגיעים למערכה קשה זו כשאנו במיטבנו מבחינת הדבק הלאומי? נראה שאם חשבנו שהגענו כבר לשיאי שנאה, פילוג והסתה, באה הפריצה לבסיסים הצבאיים והראתה לנו שכמו באולימפיאדה, גורלם של שיאים הוא אחד: להישבר.
אם חשבנו שנקבעו שיאים של התנערות שלטונית מאחריות ושל חרפה ציבורית, באה פגרת הכנסת באמצע המלחמה, כאשר חטופינו עוד בעזה, והוכיחה שוב מי הם נבחרינו (כדאי גם שנזכיר לעצמנו מי בחר בהם...).
אם הספורטאים בדרך לאולימפיאדה עוברים תהליכים קפדניים של סינון, אימון ומבחן, בולטת עוד יותר בהיעדרה ההכנה הנדרשת כדי להתקבל לבית הנבחרים הישראלי. כל אלה הם חוליים מוכרים ולא חביבים של ימי שגרה; כעת, בשעת מלחמה קשה, ניתן היה לצפות שעם ישראל יתייצב במיטבו למערכה הקשה, ילכד את שורותיו ויאמץ את שרירי אחדות הגורל, אחדות המטרה והערבות ההדדית.
אלא שכאן בדיוק טמונה הבעיה: רוח של אחדות לאומית לא בונים ברגע אחד, אלא בשנים של חיים בצוותא על פי קוד ערכים משותף, גם אם לא בהכרח באחדות דעות. האם לחברה הישראלית בשנים האחרונות ישנו קוד ערכי משותף?
מעבר למשמעות החשובה שיש לשאלה זו בימי שלום, הרי שבימי מלחמה המשמעות הזאת הופכת קריטית ומשליכה ישירות על החוסן הלאומי. כשמדובר בצה"ל, נוצר הרושם כי השבעה באוקטובר גרם לטלטלה עזה וסיפק את הזעזוע שנדרש לצורך התאוששות מהירה. החברה האזרחית, לעומתו, שבה ברוב איוולתה לסורה מן הימים של השישה לאוקטובר ואלה שקדמו לו.
תמיד נאמר עלינו שידענו להתאחד אל מול סכנה קיומית. האם ניתן לומר זאת גם היום, כאשר הסכנה מתרגשת עלינו מכמה חזיתות?
דווקא כאשר השמיים מתקדרים, צריך לחשב מחדש את דרכנו, כי בימי רגיעה הבינה החברתית לצערנו היא מאיתנו והלאה. מה ניתן ללמוד מן הרוח ששוררת בקרב לוחמינו הגיבורים המוסרים נפשם כדי להגן עלינו? הם באים למילואים עם סיפורי רקע מגוונים מבחינה גיאוגרפית, היסטורית, דתית ופוליטית, ויוצרים "שבת צוות גם יחד" כמילות השיר "בעקבי הדרך" של שוש פלדי ויאיר רוזנבלום:
"ומביט הטנקיסט ממקומו, וזוכר את האור והצל, וחש כי הוא חוטר לגזע, של חיל יצוק מברזל... ומפיסות הבית בלב, עולה וצומחת רעות גדולה, של אדם ואדם, של אדם ומכונה...".
אל מול מבחן האש והמוות הבינו לוחמינו את מה שנשתכח מציבורים רחבים בישראל ובעיקר מן הפוליטיקאים: האויב נמצא בעברו האחר של שדה הקרב ולא בתוכנו, ואם לא ננהג כמי שתלויים זה בזה, סופנו שנהיה תלויים (או שכובים) זה בצד זה.
הדבר מחייב מיידית להפסיק את ההתכתשויות בינינו, ורק סמלי הדבר שעוד מעט נציין את תשעה באב והרומאים כבר בפתחו של הבית; צריך לזכור שבלי ניצחון אין מדינת ישראל, ואז גם לא תהיה לא דמוקרטיה ולא רפורמה משפטית, וגם אנחנו לא נהיה – לא כעם ולא כיחידים. כדי שיושג הניצחון נדרשת אחדות ולא התפוררות. להיות צודק ולא להיות חכם הוא המתכון להרבה מאבקים מפוארים לשמצה אך לא לניצחון לאומי.
עלינו לגרום בהתנהגותנו לכך ש"תעלה ותצמח רעות גדולה, של אדם ואדם, של אדם ומדינה".
כדי ליישם זאת, צריך לנקוט מיידית את הצעדים הבאים:
להקים ממשלת אחדות לאומית למשך שנה אך ורק לניהול המלחמה והשלכותיה, תוך השארת כל נושא אחר לטיפול אחרי הבחירות.
בתום השנה תתקיימנה במדינה בחירות כלליות.
חברי הכנסת והציבור כולו יתאחדו מאחורי הממשלה ויתמכו בה.
יכובדו עקרונות שלטון החוק וסדרי המשפט הקיימים.
במהלך השנה הזו לא ניתן יהיה להפיל את הממשלה.
(המרכז לקידום ההגינות בישראל הגיש לאחרונה למנהיגים הפוליטיים הצעה המבוססת על מתווה זה).
או:
שנמשיך עם השנאה, עם הפוליטיקה ועם הצדקנות, בואכה תשעה באב – זה שהיה, וזה שיהיה...
הכותב הוא מנהל המרכז לקידום ההגינות בישראל