בחתונה של יהודה מצאתי את עצמי רוקד עם אנשים שמעולם לא דיברתי איתם, ודאי שמעולם לא חשבתי לבלות איתם. יהודה הוא חרדי ליטאי מהיישוב אלעד.

הנרצח יונתן דויטש הובא למנוחות, תושבת נחל עוז: "לא אשכח איך חילצת אותנו בממ"ד"
אביו של יהונתן ז"ל שנרצח בפיגוע: "אנחנו מאוד מבקשים שיוכר כחלל צה"ל"

יצא לנו לעבוד יחד על פרויקט מיוחד ותקדימי שמפגיש חסידים, ליטאים וחילונים יחד, סביב תוכניות חינוך. לאחר שנוצר בינינו קשר מקצועי ואישי, הזמין אותי יהודה לחתונה של הבת המקסימה שלו.

ישבתי בשולחן עם חרדים, רחמנא ליצלן. כן, חרדים. אלו שאמורים להיות הצד השני שלי, “המעמסה על גבי”, הנמסיס שלי בחברה הישראלית. בעודי אוחז ידיים לחרדים, חסידים ודתיים לאומיים, כולנו מסתובבים במעגלים, מחייכים אחד לשני, שמחים בשמחת אב שמחתן את בתו, חשבתי לעצמי: איך הגענו למצב שאנחנו כל כך נפרדים?

מובן שבחתונה הייתה הפרדה בין גברים לנשים. מובן שאיני מסכים עם יהודה על הכל. יצא לנו לדבר על גיוס לצה”ל, על שוק העבודה, על שיטות חינוך ועל לומדים שתורתם אמנותם. לא פעם התווכחנו על ערכים ועל דרך.

לצד השיחות הללו, לצד הפרויקט המשותף שלנו ולצד עבודותיו, יהודה התנדב כל העת, בכל שעה של היום (והלילה), לכל מה שהיה יכול מאז ה־7 באוקטובר. הערכתי אליו גדלה מאוד מאז.

יש לי אמון מלא בנכונות של יהודה לקדם חברה ישראלית אחת, שלמה ומוסרית הפועלת לקיומה החומרי והרוחני. שמה שלא יקרה, יש לו אחריות על המקום הזה לא פחות ממני ושהוא לא ייתן יד להחרבתו. יש לי אמון שיש לו אמון בי ובכוונותיי.

יהודה הוא אחד, אבל בשנה החולפת יצא לי להכיר לפחות 20 “יהודאים” נוספים, חרדים שכיום אינם בשבילי “הצד השני”, כי אם שותפים ליצירתה של חברה ישראלית משגשגת ובת קיימא.


את גיל פגשתי לראשונה בענייני עבודה. התרשמתי מנועם הליכותיו ומהשקט הנפשי שאיתו הוא ניגש לכל פרויקט. התרשמתי גם מנכונותו להכיר ציבור אחר, להתעניין, לרצות להבין ולרדת לשורשי העניין בלי לחשוש לשאול שאלות, וגם להקשות.

אבל תמיד מתוך רצון להקשיב ולמצוא את המשותף. אני אוהב לעבוד עם אנשים ולהכיר אותם על הצדדים השונים שלהם, לא משנה מהיכן הם מגיעים. אני, כאיש חינוך זה שני עשורים, אוהב לתת לתלמידיי וחניכיי להוביל בדרך שלהם ולמצוא את הדרך המיוחדת שלהם. אני גם מאמין
שכדוגמה אישית צריך לדאוג לרוח אבל גם לקיומה של החברה, וצריך למצוא את הדרך לקחת חלק בנטל המשותף.

במפגש עם גיל הרגשתי שאנחנו מסכימים על הרבה יותר דברים, מאשר לא מסכימים. הקשר האנושי והחברות שהתפתחה בינינו יכלו לכל מכשול ואתגר. כל אחד מאיתנו יכול בקלות לייצג קבוצה או שבט וללכת עם האמת והאמונה שלו עד הסוף, אלא שאז ניתקל בקיר, בחומה. ויש בינינו כבר יותר מדי חומות, עד שהפסקנו להכיר אחד את השני.

השליחות שלי היא לצאת ממקום הנוחות שלי כחרדי, ולחפש את המשותף עם קהלים נוספים. בכל פעם שגיל הזמין אותי לעולמו, דרך סיפור, דרך שיר, דרך שיתוף בסיפור אישי, הרגשתי כלפיו הרבה אמפתיה והערכה. דרך הקשר האישי, שאני מאמין בו מאוד, ניתן לשבור כל חומה, וזה אולי המפתח לחברה ישראלית טובה ומכילה יותר.


האתגרים בישראל של 2024 גדולים וקשים. בין הציבורים החרדי והחילוני תהום פעורה. אנו יודעים שקשה לתת היום אמון. הקצוות קשים ומכאיבים מדי. לכן טוב להכיר. ההיכרות בונה הבנה וקרבה.

בתשעה באב אנו נשבעים: לעולם לא ניתן יד למלחמת אחים ולחורבן הבית. עלינו למצוא את הגשרים שיחברו בינינו, והם לא יגיעו מהפוליטיקה שאינה מייצגת אותנו, אלא רק מהחברה ומהחינוך. אנו תובעים מהשותפים, החברים והמשפחות שלנו – צרו גשרים, בנו אמון, לפני שיהיה מאוחר. 

פלוטקין הוא מנהל מיזם 929. נוימן הוא מדריך במנהל חברה ונוער ומנחה פדגוגי ב"חותם". הטור נכתב במסגרת פרויקט של מיזם 929 לתשעה באב של טורי דעה שנכתבו במשותף על ידי שני קצוות בחברה הישראלית