פרק חשוב ונוקב במסקנות ועדת החקירה ל־7 באוקטובר שתקום בתום המלחמה יעסוק בוודאי גם באווירה ובמציאות שאפיינו את ישראל ערב האסון. אך גם ללא ועדת החקירה כבר ברור שהמודיעין הישראלי נחל כישלון קולוסלי בכך שלא זיהה את כוונות חמאס (והג’יהאד האסלאמי) למרות שידע עליהן ממקורות שונים אך לא שעה לסימנים מעידים מארגוני הטרור עצמם ולאזהרות משרתים בדרגות שונות במערכות המודיעין שלנו.
אומנם לא היו בידינו אינדיקציות ברורות לגבי מועד המתקפה, אך ממה שידוע בינתיים, גם על סמך תחקירים שנעשו תוך כדי הלחימה, המאיץ והטריגר המעשי היו שראשי חמאס, בין שבתיאום עם טהרן ובין שלא, הגיעו למסקנה שהפילוג והשסע בחברה הישראלית, ההתעמרות בסדר הציבורי, ובעיקר הקריאות לסרבנות - הביאו למצב שישראל מתפוררת ולא תוכל לחזור לעצמה ולהדוף מתקפה מתגלגלת על עצם קיומה.
טילים עפו באוויר: התקיפה החריגה של צה״ל בעומק לבנון | תיעוד חריג
המהלך שעשוי להכריע את גורל העסקה: "עכשיו זה בידיים של חמאס"
מבחינה זאת, אגב, הכישלון המודיעיני של חמאס היה לא פחות קולוסלי, ואולי יותר, מהכישלון של המערכת המודיעינית שלנו, שכן מה שצפו כהתפוררות הפך לאחדות ונחישות להשיב מלחמה שערה. במקום להחריב את ישראל, עזה הפכה לעיי חורבות וחמאס המרוטש היה לצל
של עצמו.
המסקנות של חמאס היו מוטעות, אך לא קביעת העובדות. לציבור הרחב אומנם אין המידע וכלי הניתוח שעומדים לרשות הסוקרים והמנתחים המקצוענים, אך לעתים קרובות מסתבר שדעתו מדויקת לא פחות, ואולי יותר, מזו של כל גורם אחר. ואכן התחושה שהשסע הפנימי הוא שהביא עלינו את האסון היא נחלת הרוב בציבור, הגם שאין אחדות דעות באשר למי האשם, ומסתבר שהתחושה הזאת מדויקת ושניתוח מדעי שנעשה בימים אלה מאמת אותה.
מחקר וסקר שנערכו על ידי ד”ר עומר יעיר מאוניברסיטת רייכמן מראים שזו בראש ובראשונה העוינות בין המחנות הפוליטיים בישראל שנבעה מהעימות על הרפורמה המשפטית המוצעת ומהאיומים שלא להתייצב למילואים - בנוסף ל”קונספציה” - שהובילה לטבח ולמלחמה. זו גם דעתם של כשני שליש מהמשיבים.
ברור שהיו הבדלים בין הדעות של תומכי הממשלה ומתנגדיה אך כפי שמציין עורך הסקר, רוב של הנשאלים סבר שהצעדים בעד או נגד הרפורמה הובילו למצב שנקלענו אליו ב־7 באוקטובר. יחד עם זאת, הוא סבור שעובדה זו גם “יכולה לסייע להפקת לקחים לשם ניהול נכון יותר של מחלוקות פוליטיות בעתיד ולתרום לאיחוי הקרע בחברה הישראלית”. כן יהי רצון, אך בינתיים דומה שהפוליטיקה הישראלית דווקא עשתה סיבוב פרסה והתעלמה מתמרור העצור, ושהשסעים לא רק שלא נעלמו אלא אפילו התרחבו ונושא הומני ביסודו, כמו החזרת החטופים, או
ביטחוני כגון סיום המלחמה על פי תנאים שיכולים להיות מקובלים על ישראל, ממלאים תפקיד מרכזי.
ברם, מה שהמחקר של ד”ר יעיר לא נתן את דעתו עליו הוא שהשסע הפוליטי לא החל עם המאבק על הרפורמה המשפטית, אלא במחנאות של “רק לא ביבי” שקדמה לו ובסירוב של חלק מהציבור לקבל את תוצאות הבחירות.
לפני כשבוע חל תשעה באב, יום שצריך להזכיר לנו לקחים שסירבנו ללמוד. אך גם אם לא ניתפס לאפוקליפסה ברוח חורבן הבית השלישי, ברור שאנחנו עוד צפויים למבחנים ביטחוניים לא פשוטים בטווח הקצר והארוך אם ההנהגה האסלאמית והרצחנית בטהרן לא תוכרע על ידי קואליציה מערבית נחושה או, מה שעדיף, על ידי העם האיראני הסובל בעצמו. כוחנו במותנינו וישראל חזקה תוכל לכל אויב פוטנציאלי - ואיראן המחוררת איננה בבל או האימפריה הרומית של פעם, ראינו אותה בחדלונה בשבועות האחרונים - אך כל זאת בתנאי שלא נרשה למצב כמו זה ששרר ב־6 באוקטובר להכות בנו שוב.
בהקשר זה אפשר להסכים או להתנגד לנאומו של תא”ל ברק חירם, מפקד אוגדת עזה, אך המשפט “לעצב מחדש את היחסים בין הקבוצות השונות בעם, לשנות את השיח, לדחות את הקיטוב וליצור יחד בסיס להסכמה כיצד מקיימים כאן בית משותף לכל חלקי החברה הישראלית ולעם היהודי” ראוי שישמש מצפן לכולם. ולנשיא המדינה יצחק הרצוג, שיצא בעוז נגד פורעים ומסיתים מכל הצדדים, יישר כוח!.