בימים האחרונים נמשך העיסוק (חסר המשמעות) בתנאי העסקה (שלא תצא אל הפועל). הררי מילים נשפכו, גם מצד מומחים ופרשנים רציניים, על ענייני פילדלפי ושות'. צריך. לא צריך. אפשר. אי אפשר. וכולי. כל התופעה הזו של עיסוק בביצה שעוד לא בקעה וגם לא תבקע היה ועודנו סוג של הסוואה בלתי מודעת למה שכתוב באותיות קידוש לבנה על הקיר.
אין ממש אפשרות לעסקה, סינואר ממש 'לא בקטע'. הרעיון המכונן של סינואר הוא מלחמת האינסוף ולא הפסקת המלחמה. מבחינתו, כישלון השיחות הוא העיקר. ומדוע? כי זה מבטיח את חזרת המערכת לנקודה שממנה החלו השיחות הנוכחיות. בואו ניזכר: אחרי שני החיסולים בבירות ובטהראן ולפני הנקמות והחשש מהפיכת האירוע הרועש של השכונה לרועש הרבה יותר בדמות מלחמה אזורית ואולי עולמית כוללת.
לנקום, אבל בעדינות: איראן חושפת כיצד תראה התגובה לחיסול הנייה
דיווח דרמטי: עסקת החטופים על סף קריסה - מבט למאחורי הקלעים
זה מה שרוצה סינואר: לגרור את האזור כוחו למלחמה הגדולה. סינואר הוא המנהיג בפועל מאז מאי 2021 של מחנה ההתנגדות המזרח תיכוני כאשר הורה באותו חודש ובאותה השנה על שיגור הרקטות לכיוון הבירה ירושלים במעשה שמהדהד מבחינתו את היסטוריה של מלחמות המוסלמים בכופרים הנוצרים.
מבחינה זו, המשא ומתן שהצניחו האמריקנים לתוך הלבה הרותחת שאחרי החיסולים נועד לקרר את הטמפרטורה באזור ולהחזיר את המערכת לנקודת רתיחה נמוכה יותר כדי למנוע את הקטסטרופה הגדולה.
וזה עבד! האיראנים נסוגו (גם תמורת צירופם למועדון מעצבי האסטרטגיה האזורית בידי ביידן את האריס) ואפילו נסראללה נאלץ לבלוע את הגלולה ולחשוב על סוגי תגובה אחרים, כאלה שלא כרוכים בירי עמוק לכיוון תל אביב, כמי למשל (אולי) סיכול ישראלי בכיר .... (מכאן כנראה צעדי הזהירות שננקטו בהקשר להגעת ראשי שב"כ והמוסד לדוחא).
המשא ומתן שארה"ב קיוותה כי יביא לסיום המלחמה אמנם לא עלה יפה. אבל עדיין איש מהמעורבים בו אינו ממהר להודות בכישלונו ולסגור עליו את הגולל, כי באופן פרדוקסלי עצם קיומו וכרגע - המאמץ להנשים את הגופה המתה הזו באופן מלאכותי - משרת את האינטרס של (כמעט) כלל השחקנים.
כך, ארה"ב מוכנה להסתפק בצינון הרוחות החמות במזרח התיכון והרגיעה היחסית משרתת את קמפיין הבחירות של הדמוקרטים; האיראנים עשו אקזיט פוליטי מדיני וקיבלו מארה"ב דריסת רגל בעיצוב הסדר המזרח תיכוני ברוח המודל של האב הרוחני והפוליטי של ביידן, קרי - ברק אובמה.
נסראללה קיבל את ההזדמנות שלא לגרור את לבנון להרפתקאות מסוכנות ולהמשיך לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב, קרי - מלחמת התשה וחפירות נגד ישראל; הקטרים קיבלו ומקבלים כבוד שלא מגיע להם; המצרים - כנ"ל; ואילו ישראל מקבלת חסינות זמנית מהנקמה הגדולה, סיכוי (גם אם קלוש) לשחרור חטופים ובעיקר משחקת את המשחק שיימנע מהשחקנים האחרים לגלגל עליה את האשמה לבערה אזורית או לסרבנות מדינית.
הגורם היחיד שאיני מרומה מכך הוא כמובן סינואר שהמהלכים האחרונים פגעו משמעותית בעיקרון של 'עצמאות ההחלטה' של חמאס והפכו אותו לצד זניח שאפילו אינו מופיע או מגיע לשולחן המשא ומתן, בדומה למעמדם של הפלסטינים ביחס למדינות ערב, עד 1964 אז הוקם אש"פ וביתר שאת סוף שנות ה-60 של המאה העשרים שאז השתלט יאסר ערפאת על אש"פ והפך אותו ואת הפלסטינים לבעל הבית על עיצוב וקביעת גורלם.
זו הסיבה לסרבנות של סינואר ולאמירת הלאו המפורשת לעסקה, בתנאי ישראל שהם גם תנאי ביידן. ועתה המציאות היא כזו: ברור לכולם כי העסקה היא סוס מת. אבל כולם מתאמצים להנציח את הרגע. הרגע של אותה עצירה אופרטיבית לפני המהומה הגדולה שכלל השחקנים דהרו לקראתה מבלי שאף אחד באמת חפץ בה עד תום.
הסיטואציה הנוכחית היא בבחינת פקק בקבוק השמפניה בטרם נחלץ ממקומו אחרי הניעור הרציני של הבקבוק. אז כרגע, חלף זמן מאז נוער הבקבוק וייתכן שגם אם הפקק ייחלץ אזי אדוות המשקה לא יפרצו ממנו בעוצמת רבה כל כך. אולי.
מה שברור הוא ששוב, במסגרת כללי המשחק של המלחמה המתמשכת הזו, אנו עומדים בפני שבועות של מבחן ואתגר בהינתן כך שיקשה על הצדדים להחזיק באוויר את הפייק הזה שנקרא המשא ומתן לשחרור חטופים והפסקת אש בעזה. את הסימנים לכך אנחנו מקבלים מהזירה הצפונית שהולכת ומתחממת בחסות 'כיפת הברזל' הזמנית של המשא ומתן.
ישראל מנסה במסגרת אותה חסות לשנות את כללי המשחק ותוקפת יעדים צבאיים של חיזבאללה בעומק לבנון. לכאורה במסגרת הפרמטרים של מלחמת ההתשה, אבל גם לא ! זו הזירה שעלולה לבשר את קץ עידן אשליית המשא ומתן, ובעיקר את כניסת המערכה לשלב העצים שלה - הפעם מצפון כי לפעמים מצפון תיפתח הרעה.